# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/61/4/

ועל־כן חיב בחליצת מנעל, כי 'מנעל דא אתתא' (תקוני זהר, תקון יב, כז.), והוא בבחינת "כתנות עור", בחינת מט"ט, שהוא בחינת משנה, שהוא כשר ופסול וכו'. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (שבת קכט.): 'לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו', כי המנעלים הם בחינת שמירה יתרה, כי הם ברגלין ששם צריכין שמירה יתרה מהם, כי הם בבחינת הלכות בחינת מט"ט, כנ"ל, בחינת מנעל של תלמידי חכמים. ועל־כן תלמיד חכם אסור לו לילך יחף. ועל־כן זה שפגם בתלמידי חכמים שהם פוסקין ההלכות, על־כן חיב בחליצת מנעל. ועל־כן על עשרים וארבעה דברים מנדין, כי המלכות הוא בבחינת עשרים וארבעה ספרים, בבחינת (ישעיה נד, יב): "ושמתי כדכד שמשתיך", כמובא (עץ חיים, שער כא, פרק ב).

הלכות אבלות

ועל־כן חיבין לקרע על מת, כי סטרא דמותא הוא על־ידי פגם עץ הדעת, על־ידי פגם הברית, שעל־ידי־זה הוא פגם הבגדים, כנ"ל. ועל־כן קורעין הבגדים, כי פגם הבגדים הוא על־ידי בחינת מחלקת, שמשם סטרא דמותא, כנ"ל. וזהו בחינת בגדים קרועים שנקרעין לשני חלקים - זה בחינת מחלקת, כנ"ל. וזה שכתב רבנו נרו יאיר, שהבגדים צריכין להיות שלמים תמיד ולא קרועים, כי הם שמירה, עין שם (בסימן קכז). כי כשהם שלמים ואינם נקרעים לחלקים, אזי הם בבחינת שלום. ואזי הם בבחינת שמירה, כנ"ל.

ועל־כן האבל צריך לישב בדד ומחלק מן העולם - בבחינת מחלקת כנ"ל, כי הוא רחוק עתה מן השלום כנ"ל. ועל־כן אין לו פה כנ"ל, כי פגם עץ הדעת שמשם סטרא דמותא - הוא בחינת פגם הדבור, בחינת לשונות העממין שהם אינם נקראין דבור כלל, כי עקר הדבור הוא בחינת לשון הקדש כמובא לעיל. ועל־כן צריך לישב לארץ בבחינת (איכה ג, כט): "יתן בעפר פיהו", בבחינת (ישעיה כט, ד): "ומעפר תשח אמרתך", שזהו בחינת פגם הדבור, כמו שמבאר רבנו נרו יאיר. וכל זה על־ידי זהמת הנחש, בבחינת (שם סה, כה): "ונחש עפר לחמו". ומשם בחינת האבלות, דהינו עצבות הנמשך מיסוד העפר הנ"ל, כמובא. וזה שכתב רבנו שעקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות, עין שם.

ועל־כן חיב בחליצת מנעל - שהוא בחינת "כתנות עור", שהוא בחינת תקון פגם עץ הדעת וכנ"ל. ועל־כן אסור בזווג - על־ידי ששלט בחינת (משלי טז, כח): "נרגן מפריד אלוף". ועל־כן חיב בכפית המטה - כי המטה היא בבחינת מלכות, בחינת (שיר השירים ג, ז): "הנה מטתו שלשלמה". בחינת תקון הברית, בבחינת (בראשית מז, לא): "וישתחו ישראל על ראש המטה", על שהיתה מטתו שלמה ועכשו הוא רחוק משם, כנ"ל. ועל־כן חיב בכפית המטה.

ועל־כן מברין אותו סעדה הראשונה, כדי שיהיה נחשב כעני, להחליף המיתה חס ושלום בעניות, כמו שכתוב (בראשית ב, יז): "ביום אכלך" וכו' - 'דא עניותא'. ועל־כן אסור ברחיצה - כי עקר רחיצה היא בחמין, ועל־ידי־זה מגרשין הרע של שבעים לשונות שלא יתאחזו בבחינת לשון הקדש, בבחינת (תהלים קמ, יא): "ימוטו עליהם גחלים", בסוד רחיצת חמין בערב שבת, ועכשו הוא רחוק מזה כנ"ל. ועל־כן אסור בסיכה - שהיא בחינת מחין, בחינת (קהלת ט, ח): "ושמן על ראשך" וכו', בחינת (שמות ל, כה): "שמן משחת קדש", שמשם תקון הבגדים, בחינת "בכל עת" וכו' כנ"ל. ועכשו הדעת נפגם על־ידי פגם עץ הדעת ועל־ידי־זה הבגדים נפגמין כנ"ל, ועל־כן אסור בסיכה. ועל־כן אסור לכבס כסותו, כי אינו זוכה עתה לבגדים לבנים, כנ"ל.

וכל זה אסור כל שבעה, כי המלכו ת כלולה משבעת ימים, ושם אחיזתם בבחינת שבעה ימים, ולצאת מהאבלות לגמרי הוא עד שלשים, דהינו חדש ימים, כי בכל חדש נתתקנת ונתמלאת הלבנה, שהיא בחינת מלכות, ואזי נתתקן האבל, כי כל האבלות היא על־ידי בחינת פגם המלכות, שהיא בחינת לשון הקדש שנפגם על־ידי עץ הדעת שמשם סטרא דמותא, כנ"ל. ועל־כן שלשים לגהוץ ולתספרת, דהינו שאינו זוכה לבגדים לבנים לגמרי עד אחר שלשים, שאז גמר המלוי והתקון של המלכות שהיא בחינת בגדים כנ"ל. ועל־כן כל שלשים אסור לאחות הקרע כנ"ל, כי אינו יכול לתקן בחינת פגם בגדים קרועים כנ"ל עד אחר שלשים, כנ"ל.

וזהו אסור תספרת, כי השערות משם יניקת השונאים, דהינו המחלקת, כמו שמבאר רבנו נרו יאיר (בסימן סט), ועל־כן סתם תספרת שלשים יום, כי בכל שלשים שהמלכות נתמלאת ונתתקנת, על־כן צריך לגלח השערות שלא יינקו השונאים מבחינת מלכות על־ידי גדל השערות ביותר. ועל־כן האבל אינו יכול להתתקן ולהשליך השערות מעליו עד אחר שלשים. שאז הוא תקונו, כנ"ל.

ועל־כן הרגל מבטל אבלות, אבל השבת - אף שאין אבלות נוהג בו, אף־על־פי־כן אינו מבטל (יורה דעה, סימן שצט, סעיף א). כי עקר עליות המלכות ברגלים, כמו שמבאר רבנו נרו יאיר באר היטב במאמר 'מישרא דסכינא' (בסימן ל), עין שם. כי שבת היא שביתה לגמרי ואז אין שום ברור, כמובא (עץ חיים, שער יא, פרק ז), ועל־כן כל המלאכות אסורין בו, אבל ביום טוב יש קצת מלאכות המתרין בו, כגון אכל נפש, ואז יש קצת ברור. ומחמת קדשת יום טוב מעלין את המלכות מן הסטרא אחרא, מן הארבע מלכיות.

נמצא, שביום טוב יש הכנעה גדולה אל הסטרא אחרא ועליה אל המלכות, כי יום טוב תלוי במעשה התחתונים, כמו שכתוב (ויקרא כג, ב): "אשר תקראו אתם" - אל תקרי 'אתם' אלא 'אתם', כמובא בדברי רבנו נרו יאיר (בסימן קלה). אבל שבת קביעא וקימא, והיא קדושה מעצמה, ואינה מבררת שום ברור וכלם שלוים ושקטים ואין שום מלחמה כלל. ועל־כן שבת אינה מבטל האבלות, כי שבת למעלה למעלה מאד, ואינה מכנעת הסטרא אחרא, רק שאין להסטרא אחרא אחיזה אז, כי אז אין שום ברור ועשיה אז, כי "היום לעשותם" כתיב (דברים ז, יא), ושבת היא בחינת עלמא דאתי (זהר חדש חקת). אבל ביום טוב שאז היא בחינת מלחמת עמלק, ואז מכניעים אותם ומעלין המלכות, על־כן הוא מבטל האבלות, כי אז נלחמין ומבטלין ומכניעין הסטרא אחרא שמשם האבלות ומעלין המלכות, כנ"ל. ועל־כן חיב אדם לגלח ערב הרגל (ארח חיים, סימן תקלא), שהוא בחינת תקון המלכות כנ"ל, כי עקר עליות המלכות ברגלים:

חזק