# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/63/13/

ועל־כן נתנדה רבי אליעזר הגדול על שלא רצה להודות להחכמים בתנורו של עכנאי (בבא מציעא נט:). כי רבי אליעזר השגתו היתה גבה מאד מאד, כמובא בדברי רבנו ז"ל, וכמו שמבאר רבנו ז"ל במאמר הנ"ל, שרבי א'לי'ע'ז'ר הוא בחינת בן, בחינת (ישעיה סד, ג): " ע' ין ל' א ר' אתה א' להים ז' ולתך י' עשה" וכו', ראשי תבות 'אליעזר' וכו', עין שם. ועל־כן לא היה אפשר לקבל דעתו והשגתו, כי השגתו היתה בבחינת שתיקה, ועל־כן הוא היה מודיע לרבי עקיבא תלמידו שימות על קדוש ה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סח.) שאמר לרבי עקיבא קדם הסתלקותו: 'תמה אני אם תמות מיתת עצמך', כי מיתת רבי עקיבא הוא בחינת שתיקה, בחינת 'שתק כך עלה במחשבה', כמו שכתב שם במאמר הנ"ל, עין שם. ועל־כן לא רצו חכמים לקבל דברי רבי אליעזר הגדול, אף שהראה להם מופתים נוראים מן השמים שהוא כדבריו - כי "לא בשמים היא", הינו כי אין התורה בשמים שהוא השגת דרי מעלה, שהוא בחינת שמים, כי השגת דרי מעלה אי אפשר לנו להשיג, כי עקר דיני התורה הוא רק על־ידי בחינת השגת התלמיד שהוא בחינת דרי מטה. כי התורה נתנה בארץ ולא בשמים. ועל־כן צריכין לברר דיני התורה על־פי השגת הדעת של בחינת דרי מטה, שהוא בחינת התלמיד, שהוא בחינת יהושע שקבל התורה ממשה, ועל־כן מסר משה התורה ליהושע תלמידו דיקא ולא לבנו אליעזר, שהוא בחינת רבי אליעזר הגדול, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל. כי "לא בשמים היא", כנ"ל, כי השגת רבי אליעזר שהוא בחינת בן, בחינת "עין לא ראתה" וכו' - אי אפשר לנו להשיג בזה העולם, וכנ"ל.

ועל־כן לא רצו חכמים לקבע ההלכה כרבי אליעזר. ועל־כן נדוהו, כי הנדוי הוא בחינת שתיקה, כי מתרחקין מלדבר עמו, כי כמו מי שמזלזל בדברי חכמים צריכין לנדותו ולהרחיקו מלדבר עמו, כי שלטה בו סטרא דמותא, כי נסתלק ממנו הדעת והחיים, מאחר שפגם כנגד החכמים שמהם נמשך הדעת, וכנ"ל. ועל־כן הוא צריך לשתק, שלא תתאחז הסטרא אחרא בדבוריו, כמו כן למעלה למעלה בקדשה עליונה, רבי אליעזר הגדול שהיה בבחינת בן, שהוא בחינת שתיקה, כי אי אפשר לקבל השגתו כנ"ל, על־כן הכרחו לנדותו ולהתרחק ממנו, כי אי אפשר לקבל השגתו, כי הוא בבחינת שתיקה כנ"ל. וכל זה עשו בשביל שעמד על דברו ולא רצה להודות להם, ורצה דוקא שיתקים דעתו הגדולה. ובאמת דעתו אי אפשר להשיג, והיה צריך לצמצם דעתו ולהודות לדברי חכמים ולהמשיך דעת שאפשר להשיג לתלמידים, ועל־כן לא קבעו הלכה כמותו, כי לא בשמים הוא, כנ"ל.

וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מב, ג) על פסוק (שמות יט, כד): "לך רד" וכו', באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה, כי מאחר שחטאו כל כך, אי אפשר לדבר עמם כלל ולהכניס בהם דעת וצריך לשתק, שזהו בחינת נדוי של משה ורבי אליעזר הגדול, כי הם בבחינת שתיקה כנ"ל, כי תמיד בעת שיש רשות להמשיך הדעת והמקיפין, אזי ממשיכין אותם מבחינת שתיקה כנ"ל, אבל כשישראל חטאו - צריכין לשתק לגמרי אז באותו העת, כנ"ל.

ועל־כן כל אותן השלשים ושמונה שנה לא נתיחד הדבור אליו בלשון חבה עד אשר תמו כל אותו הדור, ואז כתב, וידבר אלי לאמר (דברים ב, יז) - אלי היה הדבור, אבל כל אותן שנים וכו', כמו שפרש רש"י שם (ויקרא א, א). כי משה זכה לתקן זאת, כי משה אף־על־פי שהיה בבחינת שתיקה, אף־על־פי־כן היה כלול משניהם מבחינת הדעת שצריכין להאיר בבן ומבחינת הדעת שצריכין להאיר בתלמיד, וזכה להאיר בשניהם - בבן ותלמיד, שזהו בחינת בנו אליעזר ותלמידו יהושע, שעל ידו מסר כל התורה לישראל, כמו שאמרו (אבות א, א): 'משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' וכו', ליהושע דיקא, שהוא השגת התלמיד כנ"ל, כי זה עקר שלמות הצדיק, אף־על־פי שהוא למעלה למעלה, אף־על־פי־כן ימשיך הארתו גם למטה למטה וישאיר הארתו גם בעולם הזה אחר הסתלקותו על־ידי בן ותלמיד, כנ"ל. ועקר המשכת הדעת הוא על־ידי התלמיד, כי אין אנו יכולין לקבל השגת הצדיק שהוא בחינת משה, כי אם על ידו, בחינת 'משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' וכו', ליהושע דיקא, שהוא בחינת תלמיד, כנ"ל: