# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/63/14/

וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל (חלין פט.) על פסוק (תהלים נח, ב): "האמנם אלם" - מה יעשה אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם, יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר: "צדק תדברון". יכול אף אם הגיס דעתו, תלמוד לומר: "מישרים תשפטו בני אדם". הינו כנ"ל, כי עקר התקון על־ידי השתיקה, שזהו בחינת לבישת מנעלים, כדי לנעל ולסגר הרגל שהוא בחינת דבור, כמו שמבאר במקום אחר (סימנים לח, פ) - שלא לדבר מה שאין צריכין, כי "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" (קהלת א, ח), כי הדבור הוא הדעת, וצריכין לשמרו מאד.

וזהו: יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון - כי כל דבורי תורה בודאי צריכין לדבר כל אחד עם חברו ותלמידיו, כי זהו עקר הארת בן ותלמיד שהוא הארת הדעת, שהיא התורה.

וזהו: יכול אפלו אם הגיס דעתו - דהינו שמגיס דעתו ויוצא חוץ ממדרגתו חס ושלום, ומרבה דברים יותר מדאי ומגלה מה שאין צריכין לגלות חס ושלום, תלמוד לומר: מישרים תשפטו בני אדם - כי צריכין לשקל דבריו במשפט שלא לגלות, אפלו בדברי תורה והארת הדעת, מה שאין צריכין לגלות, שזהו בחינת 'סיג לחכמה שתיקה' כנ"ל. ואז כשזוכה לשתיקה, שזהו בחינת כתר, אז הוא יכול להאיר בבן ותלמיד - להאיר לכל אחד לפי מדרגתו, לגלות להבן, בחינת דרי מעלה שרחוק מהשם־יתברך בחינת 'איה' וכו', ולהפך להתלמיד - בחינת מלא כל הארץ כבודו וכו', כנ"ל במאמר הנ"ל. שזהו בחינת (אבות א, א): 'הוו מתונים בדין' וכו', בחינת (תהלים עה, ח): "כי אלקים שפט זה ישפיל וזה ירים" וכו', כמו שמבאר שם, עין שם.

וזהו שלמדו רבותינו ז"ל, שלא יגיס דעתו, דהינו שלא יגלה יותר מדאי וישתק במקום שצריכין לשתק – מפסוק: מישרים תשפטו בני אדם, כי הארת בן ותלמיד הוא בחינת "כי אלקים שפט" וכו', בחינת מישרים תשפטו וכו', כי אי אפשר להאיר הדעת בבן ותלמיד ללמדם דעת ותורת ה', כי אם כשזוכה לבחינת שתיקה, שהוא בחינות 'כתר' כידוע, שהוא בחינות המקיפים העליונים, בחינת אריכות ימים ושנים, בחינות ראשית הגז שנתן לכהן וכו', כמבאר שם שדיקא זה החכם שזוכה לשפע הכתר, שהם מקיפים העליונים, שהם בבחינת שתיקה - הוא דיקא יכול להאיר בבן ותלמיד, שהוא בחינת "כי אלקים שפט", בחינת מישרים תשפטו הנ"ל.

וכן מרמז בסוף דברי רבנו ז"ל שם, שהכל תלוי בענוה, כי 'ענוה גדולה מכלם' (עבודה זרה כ:), כי ענוה הוא בחינת שתיקה, בחינת כתר, בחינת מקיפים עליונים הנ"ל. ועל־כן למדו רבותינו ז"ל האסור להגיס דעתו חס ושלום בדברי תורה, שהוא המדבר יותר מדאי ומגלה מה שאין צריכין לגלות חס ושלום, שזהו בחינת גסות הרוח, הפך ענוה שהיא בחינת שתיקה כנ"ל. ולמדו זאת מפסוק מישרים תשפטו בני אדם - כי אי אפשר לשפט במישור, דהינו לכל אחד כפי מה שצריך, שזהו בחינת הארת בן ותלמיד, בחינת "כי אלקים שפט" וכו' כנ"ל. כי אם על־ידי ענוה שהיא בחינת שתיקה, בחינת 'סיג לחכמה שתיקה', כנ"ל.

ועל־כן נקראים החכמים "וחכם חרשים ונבון לחש" בישעיה ג' (פסוק ג). וכן בירמיה (כט, ב) נקראים "החרש והמסגר" שהם חכמי ישראל, כי עקר חכמתם הגדולה הוא על־ידי השתיקה הנ"ל כנ"ל. וזהו בחינת (איוב לג, לג): "החרש ואאלפך חכמה":