# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/63/15/

וזה בחינת חליצה, כי זה הנפטר בלא בנים חס ושלום - פגם בבחינת הארת בן ותלמיד הנ"ל, כי בן ותלמיד הוא החליפות שצריכין להשאיר אחריו ברכה, שישארו ממנו בנים ותלמידים הגונים, כדי שימשיכו הדעת הקדוש בעולם הזה גם אחר הסתלקותו, כמבאר היטב במאמר הנ"ל. וזה הנפטר בלא בנים לא זכה להשאיר שארית בארץ, ופגם בבחינת הדעת שהוא הארת בן ותלמיד כנ"ל, ועקר הפגם נמשך מפגם השתיקה הנ"ל, שהוא עקר התקון אשר על־ידי־זה לא זכה לאפשא בעלמא (להרבות בעולם) (זהר משפטים קה:), כי כשאינו משתדל להשאיר דעתו אחריו על־ידי בנים ותלמידים, נמצא, שהוא רוצה להסתלק חס ושלום מן העולם לגמרי, שיעלה רק למעלה ולא יהיה נשאר ממנו למטה כלל חס ושלום, שזהו בחינת רבוי אור - שאינו מצמצם האור בהדרגה ובמדה להמשיכו למטה כראוי, שזהו עקר קיום העולם, שזהו בחינת (ישעיה מה, יח): "לא תהו בראה לשבת יצרה", שכל אחד לפי בחינתו צריך להשתדל לעשות כלים שיקבלו אור הדעת, שיהיה העולם ממלא מבני אדם, שזהו בחינת (בראשית א, כח): "ומלאו את הארץ" וכו', כמו שמבאר שם, שזהו בחינת בנים ותלמידים שצריכין להשאיר אחריו, שזהו עקר שלמות הנשמה, כי אין שלמות לנשמה אפלו אם הוא צדיק גדול מאד מאד וזוכה לעלות למעלה למעלה, כי אם כשנשאר דעתו גם למטה על־ידי בנים ותלמידים, כמו שמבאר שם, וזה שלא זכה לזה, נמצא שרוצה להסתלק רק למעלה, שזהו בחינת רבוי אור חס ושלום מאחר שאין לו כלים לקבל, כי כל הכלים נעשין על־ידי השתיקה, שהוא בחינת צמצום האור, שעל־ידי־זה עושין כלים בנים ותלמידים לקבל אור הדעת בהדרגה ובמדה. ועל־כן זה הנפטר בלא בנים חס ושלום, הוא מדה כנגד מדה, כי מאחר דלא זכה לאפשא בעלמא, להשאיר שארית בארץ וסבר שיסתלק רק למעלה כנ"ל, על־כן ענשו שאינו יכול לעלות כלל, ואינו זוכה ליעול לפרגודא דמלכא (זהר משפטים קא.), כי אי אפשר לעלות למעלה כי אם כשנשאר ממנו השארה למטה כנ"ל.

ועל־כן הוא צריך להתתקן על־ידי אחיו שמיבם אשתו, ואז נקטן ונתצמצם אור נשמתו ביותר, כי אתתיה אמיה (זהר משפטים ק.), נמצא, שיורד ונתצמצם ביותר בצמצום גדול מאד. וזהו עקר תקונו ועליתו, כי עקר תקונו על־ידי צמצום האור כנ"ל. נמצא, שאחיו היבם מתקן נשמת המת ומקים שמו על נחלתו, וממשיך השארתו למטה, כנ"ל.

ועל־כן אם אינו חפץ ליבם, ואינו יכול להמשיך הארת הדעת של בן ותלמיד, שהוא בחינת התקון הנעשה על־ידי יבום כנ"ל, על־כן "וחלצה נעלו מעל רגלו" וכו' (דברים כה, ט), ואמרו רבותינו ז"ל (ילקוט ראובני, כי תצא): 'כאבל וכמנדה', כי מאחר שאין בו דעת לתקן נשמת המת לחזר ולהמשיך הארת בן ותלמיד בעולם, על־כן אין לו מנעלים, כי עקר המנעלים נעשין על־ידי השתיקה המצמצמת ומתקנת את הדבור והדעת וכו' כנ"ל, ומי שנסתלק ממנו הדעת כמו אבל ומנדה חס ושלום חיב בחליצת מנעלים כנ"ל.

ועל־ידי־זה שחולצת אשתו מנעל היבם - על־ידי־זה מתלבשת נשמת המת בזה המנעל, כי נשמת המת היתה קשורה ברגל אחיו, כמו שאיתא בזהר הקדוש (עין זהר כי תצא רפא.), כי עקר תקון המת על־ידי צמצום האור, שצריכין עכשו לצמצמו בתכלית הצמצום, שהוא בחינת מנעל שהוא תכלית הצמצום, כי הוא לבוש עב - לבוש הרגלין ושרשו נמשך מסוד השתיקה העליונה כנ"ל. ועל־כן תקונו על־ידי מנעל של חליצה, כנ"ל:

ועל־כן היבם יורש נחלת אביו, ועקר תקון היבום הוא להקים שם המת על נחלתו (רות ד, ה), על נחלתו דיקא, כי הנחלה היא העשירות והפרנסה להאדם, ומי שזוכה להיות איש חיל על־ידי כלליות בן ותלמיד - הוא זוכה להארת הרצון על־ידי הפרנסה דיקא, בחינת (תהלים קמה, טו): "ואתה נותן להם את אכלם בעתו", כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל, ועל־כן צריך היבם לתקן הנחלה ששם הארת הרצון, שהוא בחינת שתיקה, שהוא עקר הארת בן ותלמיד, שזהו עקר תקון היבום, כנ"ל: