# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/63/8/

ועל־כן בעת שגזז נבל צאנו ועשה סעדה, כי אז בעת גזת הצאן, דהינו שגוזזין הלכות וממשיכין המקיפין הנ"ל - אז עולה המלכות לקבל פרנסה וזוכין באכילה להארת הרצון הנ"ל, כנ"ל. על־כן אז שלח דוד אליו שיתן לו מסעדתו. כי באמת עקר הסעדה שיכה אליו לדוד המלך, כי עקר הפרנסה על־ידי המלך, שהוא בחינת מלכות, שעולה לקבל הפרנסה מים החכמה ששם המקיפין, שהם בחינת גזת הצאן כנ"ל. אשר על־כן, עקר מלכות דוד נמשך על־ידי גזת הצאן של יהודה, כנ"ל.

ועל־כן שלח דוד אליו (שמואל־א' כה, ו): "ואמרתם כה לחי" וכו'. כי זה העקר, לראות שתהיה הגזה בקדשה כדי לזכות על־ידי־זה לחיים הנמשכין מהמקיפין הנ"ל, שנמשכין מבחינת אריכות ימים ושנים, כי מי שאינו זוכה לגז צאנו בקדשה, דהינו שפוגם בראשית הגז לכהן, אזי אינו זוכה ללבושין דקדשה הנ"ל, להלביש האור בהדרגה ובמדה, כנ"ל. ואז הוא חס ושלום רבוי אור וכו' שמשם עקר המיתה כידוע, כי עקר סטרא דמותא הוא כשפוגמין בהדעת של בחינת בן ותלמיד הנ"ל.

כי עקר החיים הוא הדעת, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה". ומי שזוכה להמשיך הדעת דקדשה בבנים ותלמידים - אינו מת, כי הוא חי לעולם, כי אפלו לאחר הסתלקותו נשאר דעתו אחריו, שהוא עקר החיים, ונשמתו מתלבשת בזה הדעת שהכניס בזה העולם בבנים ותלמידים, והרי הוא חי וקים לעולמי עד, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח:): 'צדיקים במיתתן קרויים חיים'. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא קטז.): 'דוד שהניח בן ממלא מקומו לא נאמרה בו מיתה כי אם שכיבה'.

וזה בחינת "דוד מלך ישראל חי וקים", כי דוד זכה להאיר הדעת בבן ותלמיד, כי היה יושב בשבת תחכמני ולמד תורה לישראל. ועל־כן זכה לעסק בבנין בית־המקדש ונקרא על שמו, כמו שכתוב (מלכים־א יב, טז): "ראה ביתך דוד", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא בשלח י), כי הוא זכה למצא מקום הבית־המקדש וכו'. ובית־המקדש הוא כלליות בן ותלמיד, שעל־ידי־זה חיים וקימים לעולם, כנ"ל. ועל־כן 'דוד מלך ישראל חי וקים'.

אבל מי שפוגם חס ושלום בדעת הנ"ל של בן ותלמיד - משם נמשך סטרא דמותא חס ושלום, שהוא הפך החיים, שהוא הדעת כנ"ל, כי עקר המיתה חס ושלום הוא רק כשאין זוכה להשאיר הדעת דקדשה אחריו וכו', כנ"ל.

ועל־כן שלח דוד לנבל בגזז צאנו: "ואמרתם כה לחי", כי רצה לתקנו ולברכו שתהיה הגזה בבחינת חיים, בבחינת דעת, שהוא בחינת לבושין, שהם בחינת גזת הצאן, בחינת מקיפין הנ"ל שהוא הדעת של בן ותלמיד שזה עקר החיים כנ"ל, כי נבל היה גלגול לבן, כמובא בכתבים (לקוטי תורה להאריז"ל, פרשת שלח), ולבן פגם בהצאן שגזל מיעקב ושנה והחליף עמו עשרת מנים, כי יעקב זכה להוליד בניו בקדשה, שהם בחינת בן ותלמיד, בעת שעסק בהצאן. כי על־ידי־זה נמשך בחינת הדעת הנ"ל, שהוא בחינת בן ותלמיד כנ"ל. ועל־כן זכה אז לעשירות גדול, כי עקר העשירות והפרנסה נמשך משם כנ"ל. ולבן פגם בכל זה, כי החליף עמו עשרת מונים ורדף את יעקב ורצה לעקר את הכל חס ושלום. ועל־כן דוד רצה לתקן זאת ושלח לנבל בעת גזת הצאן ואמרתם כה לחי וכו', שיזכה שתהיה הגזה בבחינת חיים וכו', וכנ"ל.

ונבל לא חפץ בברכה, ועמד ברשעו, ומרד במלכות דוד, על־כן מת על־ידי־זה, כי כשאין ממשיכין הגזה, דהינו המקיפין בקדשה, אזי בא מיתה על־ידי־זה חס ושלום, שנמשך מרבוי אור וכו', שהוא פגם הלבושין, כנ"ל.

ועל־כן המתין לו הקדוש־ברוך־הוא עד אחר יום הכפורים אולי ישוב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, "ויהי כעשרת ימים ויגף ה' את נבל" (שמואל־א כה, לח), ודרשו רבותינו ז"ל (ראש השנה יח.) שהמתין לו הקדוש־ברוך־הוא עשרת ימי תשובה, כי ביום הכפורים אז נמחלין העונות. ואז עקר השגת הדעת של בן ותלמיד, שהוא בחינת כהן ובית־המקדש, כי אז עקר העבודה בבית־המקדש יותר מכל השנה, כי אז נכנסין בבית־המקדש לפני ולפנים. ועל־כן עד יום הכפורים היה נבל יכל לתקן פגם הנ"ל. שפגם במלכות דוד בעת גזת הצאן, שעל־ידי־זה פגם בבן ותלמיד, שמשם עקר חיות וקיום מלכות בית דוד, כנ"ל: