# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/64/7/

וזה בחינת שבת נחמו אחר תשעה באב. כי לכאורה תמוה, שקדם תשעה באב שהוא קדם עקר חרבן בית־המקדש מתאבלין הרבה על הגלות ועל החרבן כל הימים שבין המצרים. ובתשעה באב מתאבלין מאד ואין מניחין תפלין, ותכף אחר תשעה באב פוסקין מלהתאבל, ואין נוהגין כל הדינין שבין המצרים אף גם מתנחמין הרבה הרבה, כי מתחילין תכף בשבת הראשון אחר תשעה באב להפטיר נחמו נחמו עמי וכו', וכל שבע דנחמתא עד ראש השנה. והדבר תמוה לכאורה, כי מהראוי היה לנהג איזה ימים אבלות אחר גמר החרבן שהיה בתשעה באב להתאבל על עצם צרותינו, ומדוע תקנו חכמינו ז"ל להפך?

אך הענין מבאר על־פי הנ"ל, כי בין המצרים בהם הדינין היו מתגברין חס ושלום כמובא, כי אז נתעוררו קטרוגים הרבה על ישראל בעונותיהם, עד שגרמו שיהיה נחרב הבית־המקדש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, ובתשעה באב התגבר הדין ביותר עד שהיה אז עקר החרבן לגמרי, אבל תכף שהדליק אש בבית־המקדש להחריבו - תכף התחיל הדין להתמתק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה ד, טו): ששכך חמתו באש שהצית אש בציון וכו'. הינו כנ"ל. כי הבית־המקדש הוא תפארת ישראל, כמו שכתוב (יחזקאל כד, כא): "גאון עזם מחמד תפארתם", וכתיב (ישעיה סד, י): "בית קדשנו ותפארתנו", הינו ששם היו מאירין כל הגונין הקדושים של מעשים טובים של ישראל, כי הבית־המקדש הוא כלליות הקדשה של כלל ישראל, וכל המצות ומעשים טובים שהיו ישראל עושין הכל היה עולה להבית־המקדש, ושם היו נצטיר, וזה היה בחינת הגונין והציורין הנפלאים שהיו בבית־המקדש. כי הבית־המקדש היה כלליות התורה והתפלה של ישראל, כמו שכתוב (דברים יז, ח): "וקמת ועלית אל המקום" וכו', וכתיב (מלכים-א ח, ל): "את אשר יתפללו אל הבית הזה", וכן בבית־המקדש היו מתכפרין כל עונות ישראל, ועל־כן אז היו ישראל מפארים ומהדרים על־ידי הבית־המקדש.

אבל בעונותינו הרבים כשגברו עונות ישראל - נחשך אור הבית־המקדש, וכל מה שגברו העונות יותר ונתמעטו הזכיות ונתמעט ונחשך אור קדשת הבית־המקדש עד שגברו העונות עד שנחרב לגמרי, ואז נאמר (איכה ב, א): "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", כאלו חס ושלום נתבטל ההתפארות שהיה מתפאר בישראל על־ידי מעשיהם הטובים, כי גברו העונות עד שלא נראו מעט דמעט מעשיהם הטובים, ועל־ידי־זה נחרב הבית־המקדש ונפלה עטרת ראשנו וכו'. אבל תכף שנחרב הבית־המקדש שהוא ההתפארות של ישראל כאלו אין להשם־יתברך עוד שום התפארות מישראל, כאלו הם ככל הגוים חס ושלום. וכמו שסברו השונאים באמת, שאמרו אז (יחזקאל כה, ח): "הנה ככל הגוים בית יהודה". וזה היה טובה גדולה, כי תכף שנחרב הבית־המקדש שהוא ההתפארות של ישראל, והתחילו לומר "הנה ככל הגוים בית יהודה" - תכף ומיד נתגלה ונתראה גדל עצם החלוק שבין הגוים לבית יהודה, כי איך שהוא, עדין נמצאים בישראל כמה נקדות טובות וכמה מעלות רבות כנגד הגוים, על־כן אז דיקא נמתק הדין תכף וכנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה ד, יד): "מזמור לאסף", קינה לאסף מבעיא ליה, אלא ששפך חמתו על הבית־המקדש ולא כלה את ישראל חס ושלום, הינו כנ"ל, כי על־ידי־זה דיקא שהחריב את הבית־המקדש, כאלו אין עוד שום התפארות מישראל חס ושלום, והם ככל הגוים חס ושלום, תכף נתגלה ונראה עצם החלוק שביניהם, על־ידי־זה נכמרו רחמיו יתברך ולא כלה אותם, וכנ"ל: