# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/65/12/

וזה בחינת כל מעשה פינחס עם זמרי, כי זמרי חטא ונפל לפגם הברית מאד, וחטא ברבים באסור גמור וחמור מאד בנשג"ז (נדה, שפחה, גויה, זונה). ולא די לו בזה, כי אם הוסיף רש עה על רשעתו, ורצה להכשיל את ישראל למרד במשה רבנו ולהעז פנים כל־כך נגדו, עד שהביא את המדינית אליו, והתחיל לפלפל עמו זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה וכו' (סנהדרין פב.), אוי לו אוי לנפשו ולכל מי שהולך בדרך כזה, שלא די לך שנפלת למקום שנפלת, למאוס טנוף תאוה רעה כזאת באסור גמור, עוד אתה רוצה להתגאות ולפקר נגד משה רבך, כאלו הוא מפלפל עמו בהלכה, ורוצה להוכיח על־פי דרכי הלומדים כאלו היא מתרת. וכל זה הוא ענין הנ"ל, שעל־ידי שעוסק בתורה שלא לשמה עד שנעשית לו סם מות, על־ידי־זה נעשה לו פה לדבר נגד כבוד הצדיק האמת בחינת משה. וכל זה בא לו מחמת שפגם ביחוד וזווג העליון, עד שנפל לתאוה הגשמית של נאוף מאד, עד שבא לאסורים גמורים רחמנא לצלן, כי זה תלוי בזה כנ"ל.

כי בודאי אין אדם נופל בבת אחת, בפרט גדול בישראל שהיה נשיא בית אב וכו', ובודאי נפל בכל פעם לתאוה זאת כאשר ידע בנפשו, וזה הסיתו ונכנס טינא בלבו נגד משה רבנו, וכמו שפגם על־ידי תאותו הרעה - כן פגם ביותר על־ידי גסותו הרע, כי אם היה על־כל־פנים שובר גסותו וחכמתו הרעה והיה מבטל דעתו נגד משה רבו - בודאי לא היה בא לנפילה ומרידה כזאת לתפס מדינית ולהביאה לפני משה ולפלפל עמו בהלכה. אך זה תלוי בזה, וזמרי מתקף תאותו מרד נגד משה עד שנעשה לו מהתורה שבעל־פה - פה לדבר ולמרד נגד משה ולהפך דברי אלהים חיים, ולומר 'זו אסורה או מתרת' וכו'. [וכן הוא בכל דור ודור].

והצרה היתה אז גדולה כל־כך, עד שמשה בעצמו נתעלמה ממנו ההלכה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין פב.) על פסוק (במדבר כה, ו): "והמה בכים פתח אהל מועד" - שנתעלמה ממנו ההלכה, הינו כנ"ל, כי כל תוקף המרידה וההפקרותיו של זמרי נגד משה היה מנפילת ההלכות של תורה שבעל־פה, עד שנעשה לו פה לזמרי, שהיה בודאי למדן ותלמיד חכם גדול, שידבר נגד משה בהפקרות כל־כך, ומחמת זה בעצמו נתעלמה ממשה ההלכה, מעצם נפילת ההלכות של תורה שבעל־פה כנ"ל, עד שנתרשלו ידיו לברר ההלכה מנפילתה בבחינה הנ"ל.

והשם־יתברך נתן כח בפינחס שיבוא ויטל את שלו, וראה מעשה ונזכר הלכה - ויקח רמח בידו וכו' (במדבר כה, כז), כי ראה שנפילת ההלכה עצומה מאד, ואי אפשר לתקן בשלמות מיד בבחינת התקון הנ"ל, על־כן לקח כלי זין גשמיים בידו, דהינו רמח, שהוא בחינת חרב הנ"ל, ונקם בו, בבחינת (ויקרא כו, כה): "חרב נקמת נקם ברית". כי ישראל יש להם שני הכחות כנ"ל, בפרט אז, שהיה כחו של משה גדול מאד, רק שלפי שעה נתרשלו ידיו, על־כן נקם בו ברמח, בחינת חרב הנ"ל וכנ"ל, בבחינת (תהלים קמט, ו-ז): "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה" וכו' - שישראל יש להם שני הכחות וכנ"ל.

וזהו (תהלים קמט, ט): "לעשות בהם משפט כתוב" וכו'. "משפט כתוב" דיקא, בחינת הלכות ומשפטי התורה, לברר ההלכות והמשפט ולעשות בהם כראוי, כמו שעשה פינחס בזמרי שהתפלל להשם־יתברך, כמו שכתוב (תהלים קו, ל): "ויעמד פינחס ויפלל", ויקח רמח בידו והרגם וכנ"ל.

על־כן הבטיחו השם־יתברך מיד (במדבר כה): הנני נתן לו את בריתי שלום - ברית שלום דיקא, הפך המחלקת שנמשך על־ידי המתנגדים, שנעשה להם פה לדבר מהתורה שבעל־פה כנ"ל, כי הוא תקן זאת כנ"ל. על־כן הוא ראוי לברכת שלום, שזהו בחינת הכהנה שנתן לו, שהוא בחינת ימין כנ"ל, כי זכה להגביה הכל ולכללו בימין, על־ידי שבער רע כזה מישראל שהוא זמרי, שעשה מעשה רע ומגנה כזה, ורצה עוד להוכיח על־פי התורה למרד נגד משה - שזה גרוע מן הכל, כי על־ידי־זה רצה להחטיא את כל ישראל. על־כן זכה פינחס לברית כהנת עולם לדורות, והוא בעצמו אליהו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר כי תשא קצ.) - שיבוא ויבשר הגאלה לישראל, שעקר גמר התקון יהיה אז על־ידי משיח, כנ"ל.

ועל־כן (עדיות ח, ז): אין אליהו בא לטמא ולטהר וכו' כי אם לעשות שלום בעולם. כי עקר התקון הוא השלום, הפך המחלקת הנ"ל. ועל־ידי־זה ממילא תתברר ההלכה, מאחר שיהיה הלמוד רק לשמה באמת בשלמות. וזהו אין אליהו בא לטמא ולטהר - דהינו שיודיע בפיו אמתת ההלכה, איזהו הטמא ואיזהו הטהור, כי אם לעשות שלום בעולם - ולבטל המחלקת והקנטור, ועל־ידי־זה ממילא תתברר ההלכה לאמתתה, כי ברור ההלכה אי אפשר להודיע מן השמים בדרכי הנבואה, כי "לא בשמים היא" (דברים ל, יב), ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (שבת קד.), ועל־כן אי אפשר שיגלה אליהו דיני ההלכות, וההכרח לברר ההלכות על־פי דרכי התורה המקבל בידינו עתה, רק שיעשה שלום גדול בעולם, שעל־ידי־זה ממילא יתבררו ההלכות לאמתתן, שעל־ידי־זה יתתקן הכל, וכנ"ל: