# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/65/15/

וזה בחינת (במדבר לג, א): "ואלה מסעי בני ישראל" וכו'. כי כל הטלטולים והנסיעות של בני ישראל הם בשביל ברור ההלכות הנ"ל, כי ההלכות הם בחינת רגלי הקדשה, בחינת הליכות עולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה עג.): 'אל תקרי הליכות אלא הלכות'. כי עקר ההלוך דקדשה לילך ולהתקרב להשם־יתברך הוא על־ידי ההלכות הקדושות של התורה. ועל־כן נאמר על התלמידי חכמים: "והם תכו לרגלך וכו' (דברים לג, ג), ודרשו רבותינו ז"ל (בבא־בתרא ח.): 'אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר' וכו'. ועל־כן היו הולכין לישיבות רחוקות ללמד תורה, כי ברור ההלכות הם בבחינת רגלין כנ"ל.

כי כבר מבאר, שעקר הדבור הוא מהלכות שהם תורה שבעל פה, והדבור נקרא 'רגל', כמו שכתוב (ישעיה מא, ב): "צדק יקראהו לרגלו", וכתיב (תהלים נח, ב): "צדק תדברון", וכמו שמבאר במקום אחר (סימן לח), וכשלומד שלא לשמה להתיהר ולקנטר, עד שנעשה אצלו מהתורה שבעל פה פה לדבר על הצדיק עתק בגאוה ובוז - זהו בחינת פגם הרגלין, כי הדבור הפגום נקרא רגל, כמו שכתוב (תהלים טו, ג): "לא רגל על לשנו", ועל־כן כתיב רכילות ולשון הרע בלשון הלוך, כמו שכתוב (ויקרא יט, טז): "לא תלך רכיל בעמיך", וכמו שפרש רש"י שם.

ועל־כן הצרכו ישראל לטלטל עצמן ולנסע במדבר כל המסעות, בשביל להגביה ולהרים ולברר כל ההלכות שנפלו על־ידי חטא אדם הראשון ודורות הראשונים שפגמו בההלכות כנ"ל, כי הקלקול התחיל מחטא אדם הראשון כנ"ל. וגם כל הדורות שקדם מתן תורה פגמו בזה - על שחלקו על הצדיקים שהיו בדורות האלו כמו נח ומתושלח. כי אז באותן הדורות - היה כל הלמוד רק בעל פה, שהיו עוסקין בבית מדרשו של שם ועבר, וכל מי שנגע יראת ה' בלבו - היה מקבל מהם גם אז דרכים ישרים להתקרב אליו יתברך. אבל היו מעט דמעט, ורב העולם חלקו עליהם, מחמת שהפכו דברי אלקים חיים, עד שנעשה להם פה לדבר על הצדיקים.

כי זה ידוע, שהרשעים שבדורות הקודמים היו גדולים בחכמה ובלמוד השמות וכו' שהיה להם אז, רק שעל־ידי תאותיהם הרעות נכשלו בהם, בבחינת (הושע יד, י): "ופשעים יכשלו בם", עד שנעשה להם פה לדבר כנ"ל. ובשביל זה הלכו ישראל במדבר ארבעים שנה, ונסעו ברגליהם ממקום למקום לברר ולהעלות ההלכות מנפילתם בגדל כחו של משה רבנו, ועל־כן קבלו בכל פעם הלכות התורה בהליכתם במדבר כפי מה שזכו לברר בכל פעם וכנ"ל.

וזה בחינת (במדבר לג, ב) ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' וכו', ויכתב דיקא, כי כשזוכין לברר ההלכות של תורה שבעל פה שנפלו ומעלין אותם וחוזרין ועושין מהם הלכות, אזי צריכין לחזר ולהכניסם בתוך תורה שבכתב, כמו שאנו רואין בכל חכמי התלמוד ז"ל, שהם בררו לנו כל ההלכות ודיני התורה שבעל פה, והם מיגעים בכל הלכה למצא אותה בתוך תורה שבכתב, כי 'ליכא מלתא דלא רמיזא באוריתא' (תענית ט.), ועל־כן כל מה שקבלו בעל פה וכל מה שחדשו בתורה - הכל מכרחים למצא אותו בתוך תורה שבכתב ברמז או בדרך דרש פשוט וכו'. ועל־כן הם מקשין בכל דין והלכה – 'מנלן', כי אף־על־פי שקבלו ההלכה בעל פה, אף־על־פי־כן בהכרח למצא אותה בתורה שבכתב כנ"ל. וזה בחינת ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם וכו' שמוצאיהם ומסעיהם, שעל־ידי־זה העלו ובררו כל ההלכות של תורה שבעל פה - כתב אותם משה בתורה שבכתב, להורות שהיה לו כח להכניס כל הנסיעות שהם בחינת ברור הלכות של תורה שבעל פה לתוך תורה שבכתב, שזהו עקר השלמות - ליחד ולקשר תורה שבעל פה עם תורה שבכתב: