# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/65/18/

כי עקר בחינת החרם בקדשה מבאר בפסוק (ויקרא כז, כח): "כל חרם לה'", הינו מי שרואה שיש לו איזה ממון ועשירות, ומתירא שלא יתאחז בו הסטרא אחרא שכרוך אחר העשירות ביותר מחמת שנמשך משמאל הנ"ל, על־כן הוא מקדיש ומחרים הכל לה' לבדק הבית או לכהנים, שעל ידם ברור כל ההלכות כנ"ל, וכשחוזר העשירות והממון להם - הוא חוזר לשרש קדשתו, שזה עקר התקון וכנ"ל. וזהו בחינת חרם בקדשה - שמחרים ומגרש כל אחיזת הסטרא אחרא מהחפץ הזה, ומחזירו ומעלהו כלו אל הקדשה כנ"ל.

וכן להפך, מי שמבזה חכם האמתי - מחרימין אותו ומגרשין ומנדין אותו, שלא יהיה לו עוד שום חלק ואחיזה בהדבור דקדשה שנמשך מהלכות של תורה שבעל פה כנ"ל, ועל־ידי־זה מוציאין ממנו כל חיותו שנמשך משם כנ"ל, כי עקר החיות מהדבור שנמשך מתורה שבעל פה, כמו שכתוב (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא' [כמו שמבאר במקום אחר (סימן יב)]. ועל־כן על־ידי הנדוי והחרם - יכולין לעקרו מחיותו ועשירותו, שנמשך הכל מדבור תורה שבעל פה, שעוקרין אותו משם על־ידי הנדוי, וכנ"ל.

אם לא שישוב באמת ויחזר בתשובה שלמה על דבוריו הרעים, אז יוכל להתתקן על־ידי החכם האמת שבזה אותו, כי הוא יכול לחזר ולברר כל ההלכות כנ"ל, ועל־ידי־זה יכול להתתקן גם הוא, אם ישוב באמת, כי יחזר ויעלהו לשרש קדשת ההלכות, ששם הוא למעלה בבחינת "כתנות אור", כי הצדיק האמת זכה על־ידי עצם קדשתו לבחינת "כתנות אור" באלף, שהוא שרש התורה, ששם מתבטל השמאל ונכלל בימין, כי שם כלא ימינא, שזהו בחינת חליצת המנעלים כשנכנסין לבית המקדש, כמו שאמרו (ברכות סב:): 'לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו' וכו', כי שם מאיר שרש התורה וההלכות.

וזה מה שאמר למשה כשראה מראה הסנה, שהוא בשביל קבלת התורה, אמר לו (שמות ג, ה): של נעליך מעל רגליך כי המקום וכו'. כי משה ראה והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל (שם ג, ב), והתפלא ותמה מאד ואמר (שם ג, ג): אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה. כי השם־יתברך נתגלה אליו מתוך הסנה, משום 'עמו אנכי בצרת הגלות', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ל, כד), ועקר הגלות הוא על־ידי נפילת ההלכות כנ"ל, על־כן ראה משה שהסנה בער באש וכו', כי הסנה הוא בחינת הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה, שהיא בחינת תורה שבעל פה שנפלה להלומדים שאינם הגונים, שעל־ידי־זה היא ביניהם בגלות כשושנה בין החוחים, ואף־על־פי שהם עוסקים בתורה שהיא בחינת אש, בחינת (ירמיה כג, כט): "הלוא כה דברי כאש", אף־על־פי־כן אין כח באש התורה לבער ולשרף את הסנה שהם בחינת החוחים והקוצים הנ"ל. ועל־כן התפלא משה מאד על זה: מדוע לא יבער הסנה - באש התורה הנ"ל?

והשיבו השם־יתברך (שמות ג, ה): אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך. כי להשיג סוד זה - צריכין חליצת המנעלים, עד שיעלה לבחינת מקום הבית־המקדש העליון שהוא בחינת שרשי התורה, ששם בחינת כתנות אור באלף, שזהו בחינת מה שאיתא בתקוני זהר (תקון יב, כז.): "של נעליך" – 'דא אתתא', שצריכין להפריש עצמו בתכלית הפרישות מזווג התחתון, רק ליחד ולזוג זווגים העליונים שעושים על־ידי ברור ההלכות בבחינה הנ"ל המבאר בתורה הנ"ל, ואז יבין שכל ימי הגלות אי אפשר לבער הסנה לגמרי, כי בהכרח שיהיה להצדיק בלמודו בחינת שמאל בשביל פרנסה, שהוא חיות וקיום העולם, ומשם נמשך כח הסנה. כי זה התקון והברור לא יגמר בשלמות עד שיבא משיח, שאז יהיה הלכה ברורה. ואז יהיה עקר עלית הרגלין, בבחינת (זכריה יד, ד): "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים", ובבחינות 'עד דמטו רגלין ברגלין' המובא בזהר (פקודי רנח.) ובכתבי האר"י ז"ל (לקוטי־תורה להאריז"ל, דניאל). אבל כל ימי הגלות הצדיקים מבררין ומעלין ההלכות בכל פעם כפי מה שצריכין לתקן אז.

ועל־כן באמת מאן משה בשליחותו, ואמר (שמות ד, יג): שלח נא ביד תשלח. כי ידע שלא יגמר הברור על ידו, אך השם־יתברך הכריחו לילך, כדי שיתן את כל התורה לישראל, ויוציא את ישראל מגלות מצרים, כי אי אפשר לברר הכל בפעם אחד. וכל חיותינו וקיומנו בכל דור עד שיבוא משיח, הכל בכחו של משה, שזכה לקבל את כל התורה, על־ידי שברר כל ההלכות, ואף־על־פי שקלקלו אחר־כך כמו שקלקלו, עד שאין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, כבר יש לנו כח על־ידי הצדיקים שבכל דור להתקים על־ידי התורה שקבלנו. כי, אדרבא, דיקא על־ידי שאין יודעין ההלכה כי אם על־ידי יגיעות גדולות - על־ידי־זה זוכין הצדיקים והכשרים למעלות גדולות, על־ידי שמיגעין עצמן באמת ועוסקין בתורה לשמה ביגיעות עצומות, עד שמבררין ההלכות וחדושי התורה בכל דור, שעל־ידי־זה אנו מתקימין בכל דור עד שיבא משיח. ולולי התורה שנתן לנו משה רבנו - לא היה לנו שום קיום וחיות כלל. ועקר התקון בכל דור הוא על־ידי צדיקי אמת והנלוים אליהם העוסקים בתורה לשמה, שהם מעלים כל ההלכות שנפלו לשרשן, עד שיבא משיח צדקנו במהרה בימינו, ויגמר התקון בשלמות וכנ"ל, אמן ואמן: