# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/65/7/

ועין בהתורה הנ"ל, איך מבאר בחינת חבוק, נשוק, זווג וכו'. שהחבוק נעשה על־ידי שהצדיק מקבל היסורין באהבה ושמח בהיסורין שיש לו מהחולקים וכו', וזה בחינת חבוק, בחינת (שיר השירים ב, ו): "וימינו תחבקני", שעל־ידי־זה מעלה השכינה לבחינת (שם ב, א): "אני חבצלת", בחינת בינה לבא (תקוני זהר יז.), בחינת (בראשית יד, יד): "וירק את חניכיו" וכו'.

ועל־פי זה נוכל לבאר בפרטיות, שהשלש רגלים שהם פסח שבועות סכות הם כנגד בחינות הנ"ל, שהם חבוק וכו', כי פסח כנגד בחינת חבוק, שהוא בבחינת ימין וכו', שזהו בחינת פסח, שהיא בבחינת ימין, בבחינת אברהם, כמובא (זהר משפטים קכ.), וזהו בחינת "וירק את חניכיו" וכו', שזה היה על־ידי אברהם בליל פסח, שאז רדף את המלכים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה יח, א), ושם נאמר מקרא זה "וירק" וכנ"ל. ואז עולה השכינה בבחינת "אני חבצלת" – 'ירקה כחבצלת' (זהר ויחי רכא.), מחמת שעדין אין לישראל מעשים טובים, כי היה קדם קבלת התורה. וכל הגאלה היתה מבחינת בינה, שהיא בחינת יובל, כמו שאיתא בזהר הקדוש (בהר קח:), שזהו בחינת 'וירק' הנ"ל, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, וכנ"ל.

ובשבועות אז הוא בחינת נשוק, בבחינת (שיר השירים א, ב): "ישקני מנשיקות פיהו", שנאמר על קבלת התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה א, יב). ועל־כן שבועות הוא בבחינת יצחק, כמובא (מגלה עמקות פרשת בא), שזה בחינת קבלת התורה מפי הגבורה, על־ידי קול שופר של אילו של יצחק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י שמות יט, ג). כי יחוד הנשיקין הוא גם כן בחינת זווג גמור, רק שהוא בחינת יחוד עליון גבה מאד, שזה היחוד אי אפשר ליחד כי אם על־ידי מסירת נפש על קדוש ה', כמובן בכתבי האר"י ז"ל (לקוטי תורה, ישעיה), שזהו בחינת יצחק שמסר נפשו על קדוש ה' בשעת העקדה. וזה בחינת רבי עקיבא שיצתה נשמתו בנשיקה באחד (ברכות סא:), שאז עקר מסירת נפש על קדוש ה'.

ובסכות אז עקר הזווג הגמור בשמיני עצרת, שאז הנוקבא עוצרת הטפה וכו' (פרי־עץ־חיים, לולב, פרק ח), כי אז עקר הזווג הגמור, שזהו בחינת יעקב, בחינת (בראשית לג, יז): "ויעקב נסע סכתה". ועל־כן יעקב היתה מטתו שלמה בלי פסול, כי אברהם ויצחק אף־על־פי שזכו ליחד יחודים גבוהים מאד בבחינת חבוק ונשוק, אבל כשבא ונמשך היחוד למטה - לא היה עדין בתכלית השלמות, ועל־כן עדין למטה היה איזה פסלת בחינת ישמעאל ועשו, אבל יעקב היה כחו גדול כל כך, עד שגם בזווג הגמור למטה - לא היה שום צד אחיזה להסטרא אחרא. ועל־כן היתה מטתו שלמה, כמו שכתוב (בראשית מז, לא): "וישתחו ישראל על ראש המטה", שהיתה השכינה שם, כי המשיך הזווג הגמור בקדשה העליונה בלי שום אחיזת פסלת כלל. ועל־כן כשהפך בלעם לברך את ישראל אמר: מה אקב וכו', כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה כ, יט): 'אלו לאמה אחרת בקש שאקלל, כגון בני אברהם ויצחק הייתי יכול, אלא יעקב מלך שבורר לעצמו מנה וכו', כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו' (דברים לב, ט) וכו'. וכן כתוב שם במדרש בפרשת האתון: מה ראה לקדמו שלש פעמים וכו', סימנין של אבות הראה לו וכו', שאלו בקש לקלל בניו של אברהם היה מוצא מכאן ומכאן בני ישמעאל ובני קטורה, בקש לקלל בני יצחק היה מוצא בהן צד אחד בני עשו וכו', בניו של יעקב לא מצא בהן פסלת לגע בהן וכו', הינו כנ"ל: