# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1387/65/9/

וזה כל ענין הברכות שהכרח יעקב לקבלם בחכמה מיצחק אביו, כי טעה בעשו כנ"ל. וכל זה היה על־ידי שהלך עשו אחר תאותיו, בפרט תאוה הנ"ל, כמו שכתוב (בראשית כו, לד): ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח וכו', ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה. וכמו שפרש רש"י שם, שנמשל לחזיר שפושט טלפיו וכו'. וזה (שם כז, א): ותכהין עיניו מראת - שמרב רשעת עשו שעסק במרמה כזאת, עד שגם יצחק הצדיק האמת כהו עיניו מראות האמת, עד שרצה לברך חס ושלום את עשו הרשע. ואמר לו: הביאה לי ציד וכו', כי סבר שעשו חפץ באמת להאכילו ולפרנסו, בחינת כי ציד בפיו, כי בודאי הבין יצחק שיעקב עוסק בתורה ועבודה יותר מעשו שהיה איש שדה, ויעקב היה איש תם יושב אהלים, רק סבר שעשו מרצה לפרנס את יעקב כמו שהיה רגיל להביא ציד ליצחק, על־כן רצה לברכו בעשירות כדי שיוכל לפרנס את יעקב, כי יעקב שהוא הצדיק בעצמו, שעוסק בתורה בתכלית הקדשה לשמה בשלמות גמור, אף־על־פי שנוטה מעט לשמאל בשביל פרנסה ועשירות, אף־על־פי־כן אין לו פנאי לציר את העשירות לגמרי, ובהכרח שיהיה מלאכתו נעשית על־ידי אחרים, ובשביל זה ההכרח שזבולון יחזיק את יששכר, בחינת (דברים לג, יח): "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" וכו', ועל־כן סבר יצחק לברך את עשו בפרנסה בשביל זה כדי שיחזיק את יעקב הצדיק, שעל־ידי־זה בודאי היה מתתקן עשו והיה שב בתשובה.

ועל־כן דקדק יצחק ואמר לו (בראשית כז, ד): ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, ודרשו רבותינו ז"ל (תקוני זהר, תקון כא, נא:): ' כאשר אהבתי - מפקודין דעשה, ולא כאשר שנאתי - מפקודין דלא תעשה'. הינו שהזהיר אותו שיהיו המטעמים רק לימין - שהוא בחינת מצות עשה, ולא לשמאל - שהוא בחינת לא תעשה. הינו שכל כונתו בהמטעמים יהיו רק בשביל בחינת ימין בשביל הצדיק להחזיקו - כדי שעל־ידי־זה יחזר וישוב גם הוא משמאל לימין וכנ"ל.

ורבקה שמעת בדבר יצחק וכו' (בראשית כז, ה), והיא ידעה האמת, שכל כונת עשו רק להרע וכנ"ל, על־כן הזהירה את יעקב לחטף את הברכות בחכמה מאביו. וזה שהלבישה אותו בבגדי עשו וכו', וכן הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו את עורות גדיי העזים וכו' (כז, כט), ועל־ידי־זה ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו (כז, כג), זה רמז שהצדיק בחינת יעקב שעוסק בתורה רק לשמה - מכרח להלביש את עצמו בבחינת שעירות, בבחינת בגדי עשו, שהם בחינת שלא לשמה, בחינת שמאל, בשביל לקבל את ברכת הפרנסה והעשירות שנמשך משמאל וכנ"ל.

וזה שאמר יצחק (כז, כב): הקל קול יעקב והידים ידי עשו וכו', ועל־ידי־זה דיקא ויברכהו, כי אמר ש הקל קול יעקב בקדשה ובצחות וזכות נפלא. ואף־על־פי־כן והידים - שהם כלי המעשה הממשיכין העשירות, הם בבחינת ידי עשו באיזה בחינה של שמאל, על־ידי־זה דיקא ויברכהו בעשירות, כי דיקא על־ידי בחינה זאת ממשיכין עשר וכבוד כנ"ל. וזהו גם כן בחינת הקל קול יעקב - שני קולות, וקול ראשון מלא והשני חסר, רמז על שתי בחינות הנ"ל של הצדיק כשעוסק בתורה שבהכרח שיהיה קול הקדוש כלול משני קולות ימין ושמאל כדי להמשיך גם עשר וכבוד. ועל־כן קול שני חסר ו', כי בשמאל בחינת צפון - שם החסרון, כי צפון חסר, ומשם דיקא נמשך הזהב בחינת עשירות, כמו שכתוב (איוב לז, כב): "מצפון זהב יאתה".

וזה שכתוב ויבא לו יין וישת (כז, כה) - בחינת יין המשמח, המבאר בהתורה הנ"ל שהוא בחינת חבוק. ואחר־כך כתיב (כז, כו־כז): גשה נא ושקה לי בני, ויגש וישק לו וכו' - בחינת נשיקין הנ"ל, דהינו שיעקב דבק את עצמו באמת לתורת אביו יצחק בבחינת חבוק ונשיקין וכו', והעלה כל הדבורים רעים של בחינת עשו ועשה מהם הלכות וכו', וכנ"ל. ואז ברכו בעשירות מפלג, כמו שכתוב (כז, כח־כט): ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ וכו', יעבדוך עמים וכו' - שכל העמים שהם מבחוץ, מבחינת סטרא דשמאלא - כלם יהיו נכנעים ובטלים אליו, וכל השפע והעשירות שנמשך משמאל - הכל יהיה נמשך אליו, כי הכל ממנו לבד על־ידי עסק תורתו בבחינה הנ"ל כנ"ל.

ואחר־כך כשנכנס עשו עם המטעמים, אז: ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד (כז, לג) - שנכנס עמו גיהנם (תנחומא תולדות יא), ואז הסכים יצחק מדעתו על הברכות שברך את יעקב, ואמר: גם ברוך יהיה - כי אז נודע לו הרשעות והשקר של עשו, שכל למודו היה רק שלא לשמה לבד בשקר גמור, על־כן בודאי מגיעים כל ברכת העשירות ליעקב. אבל עשו בכה וצעק הרבה עד שפעל שברכו (כז, מ): ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד וכו', כי עשו הרשע בחינת הס"מ [שמתלבש בכל בני אדם שאינם הגונים, ובפרט בהלומדים והתלמידי חכמים שאינם כראוי, ששם כרוך ביותר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב.)], היה לו אז עדין כח לצעק ולקטרג, כי אז עדין לא נתברר פגמים הנ"ל, כי לא יתברר עד שיבא משיח. ועל־כן אין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קלט.).

ועל־כן ויזעק זעקה גדלה ומרה וכו', עד שפעל שברכו: ועל חרבך תחיה וכו'. כי חרב בחינת גבורות, בחינת דין הקשה שבשמאל, שכל זמן שאין מתברר למוד התורה כראוי, והלומדים חולקים על צדיקי אמת, יש כח חס ושלום לחרבו של עשו להתגבר.

אבל אף־על־פי־כן אמר לו: ואת אחיך תעבד - כי כל זמן שאין הפגם גדול ביותר - עדין מכרח עשו להיות נכנע ליעקב, בחינת ואת אחיך תעבד, רק שיש לו כח לחיות בחרבו נגד שאר האמות, אבל לא נגד ישראל שהם בני יעקב, כי יעקב בודאי יש לו שני הכחות, הן בפיו הן בחרב שהוא בחינת שמאל, כי גם הכח של השמאל בחינת חרב, הכל נמשך ממנו כנ"ל. רק והיה כאשר תריד, אז ופרקת עלו מעל צוארך, שזה מרמז על הגלות המר האחרון הזה, שהוא בחינת גלות עשו הוא אדום, הינו כאשר תריד - כשתתגבר עד שתרד לעמק הירידה, שנפל לשם העשירות של ישראל שנמשך משמאל, על־ידי עצם הפגמים של החולקים הנ"ל, על־ידי־זה "ותרד פלאי"ם" (איכה א, ט), שהוא בחינת מה שהאלפי"ם, שהם בחינת העשירות, ירדו פלאים, כמו שכתוב בשיחותיו הקדושים (שיחות הר"ן סימן ד), ועל־ידי־זה בעצמו יהיה לך רדיה וממשלה, אז ופרקת עלו מעל צוארך וכו' - שתוכל למשל גם נגדם.

ועל־כן בכל הגליות הראשונות שהיו מאמות אחרות - לא היה הגלות מתארך כל־כך, כי התגברו ישראל נגדם בשתי הבחינות, בפה ובחרב, כי אף־על־פי שאין כחנו אלא בפה, אף־על־פי־כן בכל מקום התחתון נכלל בעליון, ובודאי החרב שהוא בחינת שמאל נכלל בימין על־ידי הצדיקים שעוסקים בתורה בשתי הבחינות כנ"ל, וכמו שמצינו בכמה מלחמות שעשו ישראל בחרב נגד האמות ונצחום, בפרט דוד המלך עליו השלום וכו', וכן מלכי בית חשמונאי בימי בית שני. כי אף־על־פי שעסקו העקר בתפלה ובתחנונים, אבל עסקו גם בחרב ומלחמה. כי כשאין הלמוד מזכך לגמרי בתכלית השלמות, רק שאין הפגם גדול כל־כך, והצדיקים מעלים ההלכות שנפלו בפי החולקים המדברים עתק, אבל אין להם כח להעלותם ולבררם בתכלית השלמות, ואזי אף־על־פי שהעכו"ם מתגברים על־ידי־זה ורוצים למשל על ישראל, אזי יש כח לישראל להתגבר נגדם בפיהם בתפלה ותורה, אבל צריכים להשתמש גם בחרב, מחמת שעדין אין הברור בשלמות ויש כח לישראל להתגבר בחרב נגד העכו"ם בצרוף התפלה בפה שהוא העקר, כי ישראל שקבלו התורה יש להם שני הכחות כנ"ל.

ועל־כן כל הפלפול בתורה שבעל־פה נקרא בשם 'מלחמה וחרב', כמו שכתוב (תהלים מה, ד): "חגור חרבך על ירך גבור" וכו', וכתיב (שיר השירים ג, ח): "איש חרבו על ירכו" וכו', שזה נאמר על מלחמתה של תורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י שם). כי כל המלחמות שנלחמים העוסקים בתורה זה עם זה מרבוי המחלקת, שזה אוסר וזה מתיר, זה מטמא וזה מטהר וכו', הכל נמשך רק מבחינה הנ"ל, מחמת שבכל דור נפל הלמוד ביותר ואינו מזכך כל־כך, ועל־ידי־זה נתרבה המחלקת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין פח:): שעד שמאי והלל לא היה מחלקת וכו', ומשרבו תלמידיהם שלא שמשו כל צרכן, נתרבה המחלקת, ונעשית התורה כשתי תורות וכו'. אבל אף־על־פי־כן מחמת שכונתם היתה לשמים - הם עושים תקונים גדולים במלחמתם בתורה, כמו שכתוב (תהלים קכז, ה): "לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל:), מאחר שכל כונתם לברר ההלכה לאמתתה, ואזי על־ידי שחוגרים חרבם במלחמתה של תורה לשם שמים, על־ידי־זה יש להם כח לחגר חרבם גם נגד העכו"ם.

וזה שכתוב בדוד בענין נבל (שמואל־א כה, יג): "ויחגר חרבו וכו', ויחגרו גם הם" וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין לו.), שדנו בסנהדרין, וחגר בדינו שזה נקרא חגירת חרב. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כי גם בגשמיות חגר חרבו להלחם בנבל, כמובן שם בפרשה, כי שניהם אמת ושניהם אחד וכנ"ל, כי על־ידי שחגר חרבו בתורה לברר ההלכה לאמתתה - על־ידי־זה היה לו כח לחגר בגשמיות נגד החולקים הקמים עליו, שהם בחינת נבל ולבן וכיוצא, וכנ"ל: