# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1412/61/

צריך לכתב ספר תורה על הגויל והוא נעשה מעורות בהמות וחיות וכו' (יורה דעה סימן רעא, סעיף ג):

על־פי מה שכתב אדמו"ר (בסימן רסו): שבחינת התורה יוצאת מבחינת סכה שהיא בחינת בינה, ששם בחינת דדי אשה, והוא ההפרש שבין אדם לבהמה, כי הבהמות יונקין מבחינת דדי בהמה; עין שם:

נמצא, שעקר התורה הוא לצאת מגדר בהמה לגדר אדם, ועל־כן אמות העולם שלא קבלו את התורה אינם קרויים אדם, כמו שכתוב (יחזקאל לד, לא): "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויים אדם וכו', כי מאחר שלא קבלו את התורה אינם יונקים מבחינת דדי אדם שהם במקום בינה, שהיא בחינת 'אם לבינה', שמשם התורה ועל־כן הם יונקים מבחינת דדי בהמה, על־כן הם בבחינת בהמות.

ועל־כן צריך לכתב הספר תורה על עורות בהמות וכו' כדי להעלות בחינת בהמה לבחינת אדם, דהינו שמה שהיה תחלה עור בהמה נעשה עתה ממנה ספר תורה שהוא בחינת אדם כנ"ל, וכמו שכתוב (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם". נמצא, שיעלה מבחינת בהמה לבחינת אדם, שזה עקר בחינת התורה כנ"ל:

ועל־כן כל אדם חיב לכתב לעצמו ספר תורה (יורה דעה, סימן ער, סעיף א), כי כל אדם צריך לקבל את התורה, כמו שכתוב (דברים כט, יג־יד): "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת וכו', כי אם את אשר ישנו פה" וכו'. דהינו שכל אדם צריך לשבר ולצאת מבחינת בהמיות לבחינת אדם, וזהו בחינת קבלת התורה שכל אחד ואחד מקבל את התורה בכל דור ודור, ועל־כן צריך דיקא לכתב את התורה, כי הכתיבה על עור בהמה כנ"ל, זהו בחינת קבלת התורה, דהינו שעלה בחינת בהמה לבחינת אדם כנ"ל, שזהו בחינת קבלת התורה בכל אדם ובכל זמן כנ"ל. כי גם הכתיבה בעצמה וכל בחינותיה צריכים כלם להפך להעלות בחינת בהמה לבחינת אדם, כי הכתיבה היא עשיה ועשיה היא בחינת בהמיות, כי גם הבהמה יש לה עשיה, שעושה כמה מלאכות, רק שעשיתה היא בלא שכל, אבל מעשה אדם הוא עם שכל ועקר השכל הוא התורה, כמו שכתוב (דברים ד, ו): "כי היא חכמתכם" וכו'. נמצא, כשכותב ספר תורה הוא מעלה את העשיה דהינו הכתיבה, אל השכל דהינו התורה, שהיא בחינת אדם שהוא השכל. נמצא, שמעלה בחינת בהמה, שהיא בחינת עשיה לבחינת אדם, דהינו השכל שהוא התורה כנ"ל.

וכן איתא בדברי רבנו נרו יאיר (בסימן יט) שדברים הנכתבין הם בבחינת עשיה, בחינת בהמיות, כי הכתיבה היא לזכרון, והזכרון הוא בכח המדמה, כי גם בהמה יש לה זכרון, עין שם. נמצא, שהכתיבה שהיא לזכרון היא בחינת בהמיות. ועל־כן נצטוינו דיקא לכתב את הספר תורה לזכרון, כמו שכתוב (שמות יז, יד): כתב זאת זכרון בספר, כדי להעלות את הכתיבה והזכרון מבחינת בהמה לבחינת אדם כנ"ל. וזה שכתוב: כתב זאת זכרון בספר, 'בספר' דיקא, דהינו הקלף שנעשה מעור בהמה וכו', כי הכתיבה שהיא לזכרון, צריך להיות דיקא על עור בהמה כנ"ל, כדי להעלות בחינת בהמה לבחינת אדם, כנ"ל.

וזה שכתוב: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו', למען תהיה בכם לעד כי לא תשכח מפי זרעו. כי אנו בטוחים שלא תשכח התורה אפלו בתקף הגלות והתגברות הסטרא אחרא חס ושלום, כמו שכתוב: ואנכי הסתר אסתיר וכו', ואף־על־פי־כן וענתה וכו' כי לא תשכח וכו'. וכל זה מחמת כתיבת התורה, כי מאחר שאנו כותבין את התורה, נמצא, שמהפכין בחינת בהמה לבחינת אדם. ועושין קיום זכרון התורה דיקא על־ידי בחינת בהמיות, ועל־כן בטוחים שלא תתגבר השכחה, שהיא בחינת בהמה, כמובא בדברי רבנו (בסימן לז) שהשכחה היא בחינת בהמה, מאחר שכבר הכניעו אותה, ואדרבא קבלו משם כח הזכרון. ועל־כן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה [כמו שאמרו רבותינו ז"ל (גטין ס ע"ב)], כי צריך דיקא לכתבם כנ"ל, שזה עקר בחינת התורה להעלות גדר בהמה לבחינת אדם, כנ"ל.

אבל דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב, על־פי מה שכתוב לעיל בהלכות תערובות (הלכה א) ועין שם היטב. והכלל, שבחינת תורה שבכתב היא בחינת שלמות לשון הקדש הבא מלמעלה, שהוא הפך הרע לגמרי, דהינו למשל שהתורה מזהרת שלא לעשות דבר זה. נמצא, שיש כאן רע וטוב, דהינו כשעבר על התורה הוא רע לגמרי, וכשמקים דברי התורה הוא כלו טוב. נמצא, שהתורה מכנעת את הרע לגמרי, ועל־כן כותבין אותה והכתיבה היא על עור בהמה כדי להעלות בחינת הבהמיות לבחינת אדם כנ"ל, ולהפך מהפוך אל הפוך, מרע לטוב, מבהמה לאדם שזה הוא בחינת התורה כנ"ל. אך מאחר שיש כאן רע וטוב, יש כאן כח הבחירה שהוא ממצע בין טוב לרע, ואזי נעשה ממילא בחינת עץ הדעת טוב ורע שהוא מערב טוב ברע וכו', וכנגד זה הוא בחינת תורה שבעל פה, שהיא כנגד קלפת עץ הדעת, בחינת נגה, כדי להפריש ולברר בין כשר לפסול, בין אסור למתר, כדי להפריש הטוב מן הרע ולהעלות הטוב אל הקדשה ולהכניע הרע. [ועין לעיל בהלכות תערובות]. ועל־כן אסור לכתבה כי אזי אדרבא, יתגבר חס ושלום, בחינת הבהמיות מאחר שהוא בבחינת עץ הדעת וכו' כנ"ל. רק צריך לאמרה בעל פה, כי הדבור הוא בחינת ממצע, כי הוא עומד בין השמים והארץ, כמו שכתב רבנו (בסימן יא) על ה'צפרתא דקאי בין שמיא לארעא', ועל־ידי הדבור יכולין לברר בין רע לטוב להפריש ולברר הטוב ולהכניע הרע, כנ"ל: