# י

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1412/63/10/

וזה בחינת (בראשית ג, כד): להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים - 'דרך עץ החיים' דיקא שאין יודעין את הדרך אל העץ חיים שהוא האילן הנ"ל. כמו הכת הנ"ל שחקרו שיש אילן כזה, אבל לא ידעו הדרך, כי נפל ביניהם מחלקת, זה אמר הדרך לכאן למזרח וזה אמר למערב וכו', ומשם נמשך כל מיני מחלקת שבעולם שיש עד עתה, כי העולם מלא מחלקת, כמו שאמר רבנו ז"ל (שיחות הר"ן סימן עז). ושרש המחלקת הוא מחלקת שבקדשה, שהוא מחלקת הצדיקים מחלקת התנאים והאמוראים שמחלקים בדרכי התורה שזה אוסר וזה מתיר, זה מטמא וזה מטהר וכו', ומשם נשתלשל בכמה השתלשלות המחלקת של העולם, שנתרבה המחלקת וחלוקי דעות ושנויים רבים לאין מספר בכל העולם, שעל־ידי־זה נחרב הבית־המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא ט:): 'שלא נחרב בית שני אלא על־ידי שנאת חנם'. ועקר שרש המחלקת נמשך מבחינת "להט החרב המתהפכת" ש"שומר את דרך עץ החיים" - שהיא בחינת שנויים ומחלקת. ועל־כן נקרא "להט החרב המתהפכת" - על שמתהפכת ומשתנה הדעת בכמה וכמה שנויים וחלוקי דעות, שמשם כל המחלקת וכמובן בזהר (ויחי דף רכא), עין שם על פסוק (שיר־השירים ב, א): "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", מה שכתוב שם: 'וכדין אשתני אדם לכמה גונין, זמנין דינא זמנין רחמי וכו', ולא קאים בקיומא תדיר בחד מניהו וכו', ועל דא אקרי "חרב המתהפכת", 'המתהפכת' מסטרא דא לסטרא דא, מטב לביש וכו', משלום לקרבא, מתהפכת הוא בכלא' וכו', עין שם. וסים שם: תא חזי, לעלמא דאתי כתיב (ישעיה סה, כב): "כי כימי העץ ימי עמי" וכו' עין שם. נמצא, שלהט החרב המתהפכת הוא בחינת שנוי דעות ומחלקת, וזה עקר השמירה מלבא אל העץ חיים, כי על־ידי־זה אין יודעין הדרך אל העץ חיים כנ"ל. כי שם אצל העץ חיים שם ההפך ממחלקת, כי שם שלום נפלא שיהיה לעתיד, כי כל החיות והעופות שוכנים שם יחד בשלום ואהבה בלי מחלקת כלל, כמבאר שם בספור המעשה הנ"ל. וזה בחינת (ישעיה יא, ו): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי" וכו', שהוא השלום המפלא שיתגלה לעתיד.

ועל־ידי כתיבת ספר תורה על גבי העור דיקא מתקנין כל זה, כי עקר המחלקת, בחינת "להט החרב המתהפכת", נמשך מחטא אדם הראשון, שעל־ידי־זה נתגרש מגן־עדן מעץ החיים ששם השלום המפלא שיהיה לעתיד, כי כל החיות והעופות שוכנים שם יחד בשלום נפלא בלי שום מחלקת, ושם היא בחינת למעלה מהמקום שזהו גם כן הפך המחלקת, כי עקר המחלקת נתהוה מחמת שכחה, כי שרש המחלקת בקדשה הוא מחלקת התנאים והאמוראים, וכל מחלקת התנאים והאמוראים נתהוה רק מחמת שכחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה מז:): 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו רבן כל צרכן נתרבה המחלקת' על־ידי ששכחו כמה הלכות ופרושיהן. ועקר השכחה הוא מחמת שהתורה נתגשמה בבחינת מקום על־ידי שנתלבשה ב"כתנות עור" כנ"ל, שעל־ידי־זה יש שכחה כנ"ל, על־כן צריכין לכתב התורה על גבי העור דיקא, ועל־ידי־זה ממתיקין הדין בשרשו, וממתיקין בחינת "כתנות עור" בחינת המקום שנמתק על־ידי שכותבין התורה עליו בקדשה, ואזי נתהוה בבחינת 'מעט מחזיק את המרבה' העליון, שהוא תכלית וסוף המקום לגמרי, שמשם ולמעלה היא בחינת למעלה מהמקום לגמרי, ועל־ידי־זה עולין לבחינת למעלה מהמקום ובאין אל העץ חיים שהוא בחינת האילן הקדוש הנ"ל שהוא למעלה מהמקום.

כי על־ידי שממתיקין בחינת "כתנות עור", על־ידי־זה נתבטל "להט החרב המתהפכת", ונתבטל המחלקת הבא מבחינת "כתנות עור", מבחינת "להט החרב המתהפכת", וזוכין לידע הדרך אל העץ החיים ונתרבה השלום, עד שזוכין להשלום המפלא שיהיה לעתיד שהוא בחינת "וגר זאב עם כבש" וכו', שזה השלום הוא שם אצל האילן הנ"ל שהוא בחינת העץ חיים, ששם שוכנין כל החיות והעופות בשלום נפלא ו נעים כנ"ל. וזה "עץ חיים הוא למחזיקים בה" וכו', וסמיך ליה: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", כנ"ל: