# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1412/63/7/

ועל־כן מחיב כל אחד מישראל לכתב ספר תורה לעצמו, כי כשכותב אותיות התורה הקדושה על ספר - הוא מביא אותיות התורה ששרשם למעלה מהמקום, הוא מביא אותם למקום על הגויל והקלף שתופס מקום, אבל הוא בבחינת 'מעט מחזיק את המרבה' הגבה מאד מאד בתכלית המעלה, כי באותיות התורה נבראו כל העולמות (ספר יצירה), ועל כל אות ואות שבתורה עומדים כמה וכמה אלפים ורבבות עולמות. גם שמעתי מפיו הקדוש (חיי מוהר"ן סימן עה): שבתבת אדם מצירים כל צורות של כל בני אדם שבעולם. וכן בתבת בהמה מצירים כל צורות של כל הבהמות, וכן בשארי מעשה בראשית. נמצא, שהם בבחינת 'מעט מחזיק את המרבה' נפלא מאד, ועל־כן על־ידי שכותבין התורה בספר ומכנסין את התורה בבחינת מקום, בזה מעלין את כל בחינת המקום לבחינת למעלה מן המקום.

כי אי אפשר לצאת מבחינת מקום לבחינת למעלה מהמקום כי אם על־ידי הצדיק שהוא בבחינת בעל החטוטרות הנ"ל, שזכה לבחינת 'מעט מחזיק את המרבה' בתכלית המעלה שאין מעלה אחריו, ורק הוא יכול להגביה ולהעלות מבחינת מקום לבחינת למעלה מהמקום. וכל זה זכה על־ידי שכפף גופו וקבל עליו על תורה בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו, עד שנדמה לבעל חטוטרות, מחמת שמעולם לא פשט גופו הקדוש מכפיפתו לשא עליו על תורה, כי זכה בשלמות לבחינת (בראשית מט, טו): "ויט שכמו לסבל" על תורה, בחינת בני קהת שנשאו את הארון עם הלוחות, שנאמר בהם (במדבר ז, ט): כי עבדת הקדש עלהם "בכתף ישאו". וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה:): 'לעולם ישים האדם את עצמו כשור לעל וכחמור למשאוי'. ועל־ידי שנשא עליו על תורה בשלמות, על־ידי־זה זכה לשא ולהרים הרבה על כתפו עד שנדמה לבעל חטוטרות, כי על־ידי התורה יכולין לשא ולהרים הכל, בבחינת 'ארון נושא את נושאיו' (סוטה לה:).

כי עקר ביאת האדם לזה העולם היה בשביל זה - כדי שיגביה וירים את המקום לבחינת למעלה מהמקום, כי השם־יתברך צמצם את עצמו כביכול כדי שיהיה מקום לבריאת העולם (כמו שמבאר בעץ חיים בתחלתו, עין שם) כדי לברא את העולם, בשביל ישראל שיכירו וידעו אותו בזה העולם דיקא, שהוא תכלית המקום. ועקר השלמות להשיב הכל למקור שנחצבו משם, להשיב המקום לשרשו לבחינת למעלה מהמקום, כי השם־יתברך המשיך וברא את העולם מאין ליש, מלמעלה מהמקום לבחינת מקום, כדי שיתנסה ויצטרף האדם על־ידי־זה, על־ידי שיבא בבחינת ישות בבחינת מקום, ששם כל הנסיונות של האדם, דהינו בזה העולם הגשמי שהוא תכלית המקום. וכשזוכה לעמד בנסיון ולקדש את עצמו כראוי, אזי הוא מקדש את המקום. ובכל מקום שיש קדשה 'מעט מחזיק את המרבה', וכל מה שהקדשה גבה יותר כן בחינת 'מעט מחזיק את המרבה' גבה יותר כנ"ל, עד שיזכה לתכלית הקדשה לבחינת 'מעט מחזיק את המרבה' בתכלית השלמות, עד שיזכה על־ידי־זה לעלות מהמקום לבחינת למעלה מהמקום, מיש לאין שאז יזכה לרב טוב הצפון. וזה זוכין על־ידי התורה אשר היא חיינו, לזכות על ידה לחיי עולם להכלל בו יתברך.

ועל־כן צריכין לכתב אותיות התורה בכתב על הספר כדי להביא את התורה לתוך בחינת המקום, ועל־ידי־זה דיקא יזכה להכלל בהצדיק הגדול הנ"ל, שהוא בחינת בעל החטוטרות, שעל־ידי־זה יזכה לבחינת 'מעט מחזיק את המרבה' בתכלית השלמות, עד שיזכה לעלות לבחינת למעלה מהמקום לגמרי, כי על־ידי שמביא את אותיות התורה לתוך המקום על־ידי שכותב אותם על הספר, על־ידי־זה מקדש את המקום עד שנעשה בבחינת 'מעט מחזיק את המרבה' בתכלית המעלה, עד שעל־ידי־זה זוכה לעלות לבחינת למעלה מהמקום ששם האילן הקדוש הנ"ל, שהוא העץ חיים שהוא שרש התורה, ששם עקר הקבול שכר של כל מקימי התורה כנ"ל. וזה בחינת (משלי ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה", שכל מי שמחזיק ואוחז את עצמו בהתורה - היא מגביהה ונושאת אותו אל העץ חיים שהוא למעלה מהמקום, בבחינת ארון נושא את נושאיו וכנ"ל: