# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1412/63/9/

ועל־כן אין כותבין כל כתבי הקדש אלא על גבי עור בהמה וחיה ועוף הטהורים (יורה דעה, סימן רעא, סעיף א), כי זה ידוע, שמחטא אדם הראשון נתלבשה התורה בלבושין גשמיים, בבחינת (בראשית ג, כא): "כתנות עור", כמובא בכל הספרים (עץ חיים, שער מט, פרק ה), כי קדם החטא היה יכל האדם להשיג את התורה בפנימיותה בבחינת "כתנות אור" באלף, אך אחר החטא, כביכול, נתגשם דעת האדם עד שאי אפשר לו להשיג התורה, כי אם על־ידי לבושין גשמיים, בחינת "כתנות עור", ומשם באה השכחה, כי עקר השכחה מחמת הגשמיות, כי רוחניות אינו תופס מקום, אבל גשמיות תופס מקום ואז יש שכחה, כי אין לו מקום במחו לתפס הכל, כמו שמבאר כל זה בסימן ק"י על פסוק (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" - לשון ממשות שעקר השכחה מחמת הממשות והגשמיות שתופס מקום עין שם. ומאז נתגשמו כל המקומות עד שרחוקין מאד מבחינת מעוט מחזיק את המרבה, מכל שכן מבחינה למעלה מהמקום לגמרי.

כי בתחלה ישב האדם בגן עדן ששם עץ החיים, כמו שכתוב (בראשית ב, ט): "ועץ החיים בתוך הגן", שהוא בחינת האילן הנ"ל, שהוא בחינת פנימיות התורה שהוא למעלה מהמקום לגמרי, ואדם היה קדוש ודעתו זך ורוחני מאד וישב במקום קדוש וזך מאד, דהינו בגן־עדן, על־כן אם לא היה אוכל מעץ הדעת - היה יכול בחייו להעלות כל המקומות ולכלל בבחינת למעלה מהמקום שהוא העץ חיים שהיה סמוך אליו שם. אך על־ידי חטאו נתגרש מגן־עדן וירד לגשמיות המקום. ואפלו התורה הכרחה לטובתו להתלבש בלבושין גשמיים בבחינת "כתנות עור", כדי שיהיה לו איזה תפיסה בה. ואז נתרחק מעץ החיים מבחינת למעלה מהמקום, כמו שכתוב (בראשית ג, כא): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", שמרמז על לבושי התורה שנתלבשה בבחינת כתנות עור, כמובא, וכנ"ל.

ואחר־כך תכף מתחלת התורה לדבר איך שנתגרש מגן־עדן כדי שלא יגע בעץ החיים, כמו שכתוב שם תכף (בראשית ג, כב־כד): ויאמר ה' אלקים הן האדם וכו', וישלחהו ה' אלקים מגן־עדן לעבד את האדמה וכו', ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים. כי הא בהא תליא, כי נתרחק מהקדשה מבחינת למעלה מהמקום, ואפלו התורה נתלבשה בבחינת "כתנות עור", שהיא בחינת גשמיות, בחינת מקום. ועל־כן נתרחק מגן־עדן מעץ החיים שהוא למעלה מהמקום.

ועל־כן עתה צריכין דיקא לכתב את התורה על גבי עור דיקא, כדי להביא את התורה לבחינת 'מקום' דיקא, כמבאר לעיל (אות ז), שזה עקר בחינת כתיבת ספר תורה כנ"ל. וצריכין לכתבה על גבי עור דיקא, שהוא בחינת "כתנות עור", שהוא עקר בחינת מקום כנ"ל, כי כל זה הוא בחינת 'אין הדין נמתק אלא בשרשו', כי דיקא על־ידי שכותבין התורה על גבי העור ומביאין אותה לבחינת מקום עד שיש לנו בה תפיסה בידים ממש. אבל אנו כותבין אותה בקדשה ובטהרה בקדשת ספר תורה לשמה, על־ידי־זה דיקא אנו מקדשין את המקום עד שנעשה בבחינת 'מעט מחזיק את המרבה', ועל־ידי־זה אנו זוכין לעלות מעלה מעלה, עד שנזכה לבחינת למעלה מהמקום ולבא אל העץ חיים, וכנ"ל: