# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1412/64/24/

וזהו בחינת כלל גליות ישראל - שנתגרשנו מארצנו ומבית מקדשנו בית חיינו לחוץ־לארץ שנחשב שאנו שוכבים בחוץ ממש, בבחינת "תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות" (איכה ד, א), וכמעט אבדה תקותנו חס ושלום, לולא ה' עזרתה לנו ששולח לנו בכל פעם צדיקי אמת, שהם בחינת ראש בית, שמלמדים אותנו גם בחוץ, דהינו בבחינת חוץ־לארץ, שגם שם נמשך עלינו קדשת ארץ־ישראל, קדשת הבית־המקדש, בבחינת "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יא, טז). והעקר על־ידי האמונה הקדושה, שממשיכין עלינו על־ידי רוח קדשם, ועל־ידי־זה הם מכניסין אותנו בכל פעם מחוץ לפנים לבחינת בית שהוא קדשת הבית־המקדש - קדשת התורה שמתחלת בבי"ת - בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, שהיא אמונת חדוש העולם, שזה עקר קדשת הבית, שעל־ידי־זה נכנסין מחוץ לפנים, ומי שיתחזק בזה - יזכה שיתהפך כל הגלות לטובה, כי על־ידי־זה נזכה לבנין הבית לעתיד בהתחדשות נפלא, כי אז יהיה עקר ההתחדשות לטובה בשלמות נפלא, כמו שכתוב (ישעיה מג, יט): "הנני עשה חדשה עתה תצמח", וכן הרבה.

וכל זה הוא בכלליות ישראל, וכן הוא בפרטיות בכל אדם ובכל זמן, שכל העליות וירידות ובשעת הירידה הוא בבחינת 'ונפיק', בחינת "ובלכתך בדרך" - שיוצא לחוץ מבית שהוא גבול הקדשה, וכשהוא מתחזק אז על־ידי תקף אמונתו שאין שום יאוש בעולם, ומאמין שהשם־יתברך עושה נפלאות חדשות בכל יום, והכל יתהפך לטובה בכח הצדיקי אמת שזכו להתחדשות נפלא בכל עת, אזי זוכה שהירידה היא תכלית העליה, כי על־ידי הירידה בחינת 'ונפיק', על־ידי־זה דיקא יתחדש מחו ודעתו ויחזר ויכנס לביתו מחדש. ועל־כן בכל פעם שחוזרין ונכנסין מחוץ לבית - צריכין להניח ידו על המזוזה ולהמשיך על עצמו קדשת המזוזה שהיא קדשת הבית מחדש, כמו שבכל שנה יוצאין מבית לסכה כדי לחדש קדשת ביתו כנ"ל, ומשם ממשיכין הקדשה לחדש מחו שהוא קדשת ביתו בכל צאתו ובואו, שזהו בחינת בשבתך בביתך ובלכתך בדרך - שהזהיר אותנו לדבר בתורתו ואמונתו, כמו שכתוב: ודברת בם בשבתך וכו', הינו כנ"ל: