# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1552/61/

מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מתר וכו', אבל תורה שבעל פה אסור ללמד בשכר וכו' (יורה דעה סימן רמו, סעיף ה):

כי איתא בדברי רבנו נרו יאיר במאמר "תהלה לדוד" (בסימן יב) שמי שהוא צדיק ולומד תורתו לשמה ותורתו זכה מאד, אף־על־פי־כן בהכרח צריך שיהיה בתורתו איזה בחינה שלא לשמה, כדי שיוכל להמשיך שפע לעולם, בבחינת (משלי ג, טז): "בשמאלה עשר וכבוד", עין שם היטב. כי מחמש אינו נקרא למדן, רק מי שלומד גמרא ופוסקים, עין שם:

כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא בחינת יום ולילה, כמובא (מדרש תהלים יט): שמשה רבנו כשהיה ברקיע היה לומד תורה שבכתב ביום ותורה שבעל פה בלילה. ועל־ידי־זה ידע בין יום ללילה, כמו שהביא רבנו נרו יאיר (בסימן ג). וזה בחינת ימין ושמאל, שהם בחינת יום ולילה (זהר בראשית לא.). נמצא, שתורה שבכתב היא בחינת יום בחינת ימין. וימין היא בחינת לשמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.): "ארך ימים בימינה", למימינים בה שעוסקים לשמה וכו'. אבל תורה שבעל פה היא בחינת לילה, בחינת שמאל כנ"ל. ועל־כן שם מתגבר ביותר השלא לשמה שהוא גם־כן בחינת שמאל. כמו שכתוב: "בשמאלה עשר וכבוד". ואמרו רבותינו ז"ל שהוא בחינת שלא לשמה שנקרא "בשמאלה".

ועל־כן אסור ללמד תורה שבעל פה בשכר, כי כשמלמד לקטנים הוא בבחינת שנה שהוא מחין דקטנות, דהינו שצריך להוריד שכלו ולהלביש אותו כפי מח הקטן. ועל־ידי־זה נתחדש ונזדכך מחו, כי על־ידי בחינת שנה נתחדש המח, כמו שכתב רבנו שם במאמר "אשרי העם" (בסימן לה). וזה שפרש רבנו מאמר רבותינו ז"ל (בבא בתרא כא.): 'כד תמחי לינוקא', על חדוש המחין על־ידי בחינת שנה, עין שם. כי גם הלמוד של המלמד עם הקטן הוא גם־כן בחינת שנה, שעל־ידי־זה נתחדש המח כנ"ל. ועל־כן אסור ללמד בשכר, כדי שלא יתגבר בחינת שלא לשמה, דהינו שיהיה למודו בשביל מעות, ואזי יהיה נעשה חס ושלום ההפך ממש מבחינת חדוש המחין, כי יהיה נעשה חס ושלום, בחינת 'סוספיתא דדהבא' שהוא בחינת עכירות המחין. ועל־כן אסור ללמד בשכר כדי שיוכל לחדש מחו על־ידי הלמוד עם הקטן שהוא בחינת שנה. ועקר החדוש המח הוא לבררו מבחינת 'סוספיתא דדהבא' שהוא הפסלת, כמו שמבאר שם.

ועקר האסור הוא בתורה שבעל פה שהיא בחינת שמאל, בחינת לילה, ששם מתגבר ביותר בחינת השלא לשמה כנ"ל, אבל תורה שבכתב שהיא בחינת יום, בחינת ימין, בחינת לשמה - אין שם פחד כל כך מבחינת שלא לשמה, כי בהתורה שבכתב אין מתגבר כל כך השלא לשמה כנ"ל, על־כן מתר ללמדה בשכר במקום שנהגו, כי בחינת השלא לשמה אין מתגבר כל כך שם. ואזי, אדרבא, ראוי ללמד בשכר, כי אף אם מחמת זה יבא איזה פניה דקה שלא לשמה - היא נחשבת למעלה, מאחר שכל עקר למוד תורה שבכתב הוא בחינת לשמה כנ"ל. אזי צריכין שם דיקא איזה תנועה קלה ודקה של שלא לשמה כדי להמשיך שפע בחינת "בשמאלה עשר וכבוד". ועל־כן מתר ללמדה בשכר, כי בודאי לא יתגבר שם הרבה השלא לשמה כנ"ל, כי הוא בחינת יום, בחינת ימין, שאין שם פחד כל כך מהחיצונים כנ"ל. ואם אף־על־פי־כן יבא איזה פניה קלה שלא לשמה בלמודו, אדרבא, הוא טובה ומעלה. מאחר שהוא רחוק משלא לשמה, וכל הלמוד הוא לשמה צריכין בהכרח איזה בחינה שלא לשמה, כדי להמשיך שפע, בחינת "בשמאלה עשר" וכו' כנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים לז.) שעל תורה שבכתב מקבלין שכר בשביל פסוק טעמים, כי ידוע, שבחינת הטעמים היא בחינה העליונה שבכל המדרגות של טעמים, נקדות, תגים, אותיות. ועל־כן דיקא בשביל פסוק טעמים מתר לקבל שכר, כי אין שם פחד החיצונים שלא יתגבר השלא לשמה, כי שם הוא בחינת כלו טוב, בחינת 'טועמיה חיים זכו', שהטעמים הם בחינת חיים ואריכות ימים, שהוא בחינת "ארך ימים בימינה" כנ"ל. וזהו בחינת (תהלים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'". כי הטעמים הם בחינת כלו טוב כנ"ל: