# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1552/63/2/

וע ל־כן אסור לקבל שכר על למוד התורה, כי צריך לעמל בתורה ביגיעה גדולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סג:): "אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) - אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה. וכמו שכתוב (ויקרא כו, ג): "אם בחקתי תלכו" - על מנת שתהיו עמלים בתורה (תורת כהנים שם), 'עמלים' דיקא, ועקר העמל והיגיעה שצריכין לעמל ולהתיגע הרבה בתורה הוא רק בשביל לברר עסק התורה שיהיה הלמוד לשמה - לעשות נחת רוח ליוצרו יתברך, ולא יהיה למודו חס ושלום בשביל תועלת עצמו להתיהר ולקנטר חס ושלום, ולא יעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדם לחפר בה וכו' (אבות ד, ה).

ועקר היגיעה והעמל בשעת הלמוד הוא רק בתורה שבעל פה, כי בלמוד ח מש אין צריכין להתיגע כל כך. ועקר היגיעה והעמל הוא רק בתורה שבעל פה. וזהו מחמת שבתורה שבעל פה שחדש התנא או איזה צדיק - בהכרח יש בה בחינת "שמאלה", שהיה מכרח התנא לפל בשעת אמירת תורתו לאיזה שגיאה דקה כדי להמשיך פרנסה כנ"ל, אשר משם נמשך בחינת משמעות של "ופשעים יכשלו בם" כנ"ל. ומחמת זה כל מי שרוצה לעסק בתורה באמת ולזכות לכתרה של תורה, לזכות על־ידי התורה לחיי עולם להתדבק בקונו אשר זה תכלית עסק התורה הקדושה, הוא צריך להתיגע מאד בעסק התורה שבעל פה, לברר ולהכניע בחינת אחיזת "ופשעים יכשלו בם", דהינו המחשבות של גסות ופניות והערמימיות שרודף אחרי מחשבתו, ורוצים להטות לבבו מן האמת חס ושלום, לעסק בתורה בשביל כבוד וגסות בשביל שיתקרי רבי, בשביל שיהיה רב באיזה קהלה, או מורה הוראה, או להיות מפרסם ולומר תורה בסעדה שלישית ולהנהיג העולם, ולהרבות כבודו, כנהוג עכשו, וכיוצא באלה הפניות והשטותים הרבים והבלבולים שיש להלומדים בשעת עוסקם בתורה שבעל פה. וכל זה נמשך משגיאה דקה שהיה להצדיק בשעת התגלות תורתו, שהיה מכרח לפל בה בשביל להמשיך פרנסה לעולם כנ"ל.

ועל־כן צריכין יגיעה גדולה, דהינו לשוב בתשובה שלמה על כל מעשיו הרעים, ולהתאמץ בכל עז להכניע ולהשפיל כל אלו המחשבות רעות ולבקש מהשם־יתברך שיזכה שיהיה למודו להשכינה, דהינו שיעסק בהתורה בשביל השם־יתברך לבד, שצונו לעסק בתורה ולעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו.

וזהו עקר היגיעה והעמל בתורה שבעל פה, כי באמת גם היגיעה והעמל של הלומדים שעמלים בתורה לברר הסגיא וההלכה על מכונה ולאסוקי שמעתתא אלבא דהלכתא, גם זה נמשך רק מזה מבחינת השגיאה הנ"ל, שהוא בחינת "שמאלה", שמשם אחיזת "ופשעים יכשלו בם", שמשם אחיזת הקלפות שהם מץ ותבן החופין על ההלכה, שמשם נמשכין כל הקשיות וכל הכבדות וכל החמרות שבהלכה - שקשה להבינה על מכונה ולהוציא הדין לאמתו, כי כל זה נמשך מהם שהם בחינת מץ ותבן שבהלכה, כמובן בתקונים וברעיא מהימנא בכמה מקומות, ועקר חיותם וכחם נמשך רק על־ידי השגיאה דקה של הצדיק שהיה מכרח לפל בה בשביל פרנסה כנ"ל. ועל־כן צריך כל אחד לעמל ולהתיגע בתורה להכניע ולהשפיל ולגרש מץ ותבן מן ההלכה, שהם אחיזת הקלפות שהם המחשבות של גסות ופניות, ואז זוכה להלכה ברורה ולאסוקי שמעתתא אלבא דהלכתא, כי כשעוסק לשמה בשביל השם־יתברך אזי ה' עמו ואזי הלכה כמותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צג:): "וה' עמו" (שמואל־א' יח, יד) - שהלכה כמותו.

כי כל הקשיות והחמרות נמשכין, רק מחמת שבכל דור ודור בגלות המר הזה מתגבר הסטרא אחרא ביותר, ומכניס פניות וגסות יותר בלב, ומחמת זה אין הלכה ומשנה ברורה בשום מקום, כי בתחלה בדורות הראשונים לא היה שום מחלקת, רק משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו את רבן כל צרכן, על־ידי־זה נתרבו המחלקת בישראל (סוטה מז:), ובכל פעם נתרבה המחלקת ביותר.

כי הצדיק שמחדש התורה הוא צריך בהכרח לפל לאיזה שגיאה דקה בשביל להמשיך פרנסה לעולם, אבל צריך שיהיה השגיאה דק מן הדק רק בצמצום גדול לצרך ההכרח לבד, אבל בכל דור ודור נתמעטין הלבבות, עד שלפעמים באין לידי שגיאה יותר, עד שבכל פעם נתרבה המחלקת על־ידי־זה. ובתחלה שעדין לא נתאחזה הסטרא אחרא כל כך באותה השגיאה, כי אף־על־פי־כן היה עוסקם בתורה בקדשה גדולה, על־כן לא נעשה מפגם השגיאה כי אם רבוי המחלקת בהתורה עצמה שהיא מחלקת שבקדשה, אבל עכשו בעונותינו הרבים, נתאחזו מאד עד שנעשה מחלקת גמור בין הצדיקים וקטגוריא בין תלמידי חכמים וצדיקים אשר לא היתה כזאת. וכל זה נמשך משם מבחינת השגיאה הדקה של הצדיק שחדש התורה וכו' כנ"ל. שנתאחזו בזה עד שבאו לידי למוד שלא לשמה לגמרי להתיהר ולקנטר ועל־ידי־זה נתרבה המחלקת מאד, וכנ"ל: