# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/2535/61/

על פי התורה "תפלה לחבקוק" בסימן י"ט:

כי כל הדברים קדם שאוכלם ונהנה מהם - צריך להגביהם ולהעלותן למעלה אל הקדשה כדי להמשיך להם חיות מן הקדשה, ואז המאכל ראוי לאכילת ישראל, כי מקדם היה לו חיות מבחינת "עץ הדעת", שעל ידו נפלו כל הדברים בין הקלפות. ועל־כן צריך לברך קדם כל דבר שרוצים להנות ממנו, כי על־ידי הברכה שמברכין ומודים להשם־יתברך שברא אותו הדבר, על־ידי־זה מעלין אותו הדבר ומרימין אותו למעלה לשרשו שבקדשה, וממשיכין לו חיות משם, כי על־ידי הדבור של הברכה שאומרין למשל "בורא פרי העץ" - על־ידי־זה כאלו נברא הדבר מחדש, כי עתה נתתקן ונמשך לו חיות מן הקדשה, ונמצא שבוראו עתה מחדש ממש. וכמובא לעיל בהלכות נדרים (הלכה א).

וזה בחינת תרומה ומעשר, ומעשר מן המעשר שהוא גם כן תרומה. ולכאורה הדבר תמוה, מאחר שמצוה להפריש עוד תרומה שניה, דהינו מעשר מן המעשר - היה ראוי להפריש הכל בבת אחת, כי הלא אין שום הפרש וחלוק בין התרומה ראשונה לאחרונה, כי שניהם לכהן ושניהם קדושים בקדשה אחת כדין תרומה. אך על־פי מה דאיתא בדברי רבנו נרו יאיר במאמר 'ויהי נא פי שנים' (בסימן סו), שיש שתי רוחות - רוח לעלא ורוח לתתא, ובתחלה שניהם אחד, ואז הוא בחינת קדם הבריאה, ואחר־כך צריך להוציא מכח אל הפעל, ואזי נתחלקים לבחינת שתי הרוחות הנ"ל. ולהוציא מכח אל הפעל הוא על־ידי הדבור וכו', עין שם.

וזה בחינת תרומה לכהן ומעשר ללוי, ומעשר מן המעשר שהוא תרומה שניה גם כן לכהן, כי תרומה הראשונה אין לה שעור (רש"י דברים יח, ד), כי היא בבחינת רוח דלעלא שהוא בבחינת חכמה, כי "כלם בחכמה עשית" (תהלים קד, כד), כי הוא בחינת יו"ד ראשונה, שהוא בחינת מחשבה שבמח, הינו בחינת חכמה שהוא נקרא קדש. ועל־כן אין לה שעור, כי שם בתחלת המחשבה שהוא בחינת כח, בחינת רוח דלעלא הנ"ל - עדין אין שם שעור ומדה כלל, רק היא נטלת מאמד ומחשבה, כי היא בבחינת מחשבה שבמח, בחינת כח כנ"ל, כי כל המדות והשעורים הם רק אחר הבריאה, והרוח דלעלא הוא בבחינת קדם הבריאה כנ"ל.

והתרומה שניה שהיא מעשר מן המעשר - היא בחינת רוח דלתתא, שהיא בחינת פעל - ששם המדות והשעורין. ועל־כן היא מעשר מן המעשר, כי החיות דלתתא הוא רק חלק ממאה, בחינת מעשר מן המעשר, בסוד 'חיב אדם לברך מאה ברכות בכל יום', כמובא (של"ה פרשת תולדות).

ועל־כן צריכין להפריש מקדם המעשר. כי המעשר הוא בחינת מלכות פה (תקוני זהר, תקון יז, לא.), בחינת הדבור, שהוא בחינת מעשר מן המחשבה - מבחינת רוח דלעלא, והוא נתן ללוי שהוא בבחינת הדבור, בבחינת (תהלים קמה, יא): "וגבורתך ידברו", שהוא סטרא דלוי, כידוע (זהר קרח קעט.). שהלויים הם בבחינת גבורות, ועל־ידי הדבור מוציאין מכח אל הפעל, דהינו על־ידי המעשר ללוי שהוא בחינת דבור, על־ידי־זה מוציאין מכח אל הפעל, ואזי נמשך הרוח דלתתא שהוא בבחינת פעל. וזה בחינת מעשר מן המעשר שהוא גם כן תרומה, שהיא בחינת רוח דלתתא כנ"ל.

וכן מרמז גם כן בדברי רבנו במקום אחר (בסימן נא), שהלוי היא בחינת הממצע בין קדם הבריאה לאחר הבריאה, כמובא במאמר 'אמר רבי עקיבא כשתגיע לאבני שיש טהור וכו'', עין שם. ועל־כן נקרא בשם 'לוי' - לשון התחברות, כמו שכתוב (בראשית כט, לד): "הפעם ילוה אישי אלי", הינו שהיא בחינת הדבור המחבר רוח דלעלא ורוח דלתתא, כי הוא ממצע בין שניהם וכלול משניהם, וכמובא בדברי רבנו נרו יאיר (בסימן יא): שהדבור נקרא צפרתא דקאי וכו', דרישיה מטי עד צית שמיא וקרסליה במיא למטה (בבא בתרא עג:). כי הדבור כלול מלמעלה ומלמטה, כי הוא מוציא מכח אל הפעל, שזה עקר הבריאה, כמו שמבאר שם:

ועל־כן נקרא הדבור הקדוש של בחינת לשון הקדש - פי שנים, כמו שמבאר רבנו (בסימן יט), בבחינת "ויהי נא פי שנים ברוחך", כמו שמבאר שם, כי הוא פי שנים ממש, כי כלול משני הרוחות הנ"ל כנ"ל.

ועל־כן נתנו חכמים שעור לתרומה ראשונה תרי ממאה (תרומות ד, ג), כי הרוח דלעלא כלול משתי הרוחות, כי זה כלל שהעליון כלול מהתחתון, כי ההשתלשלות מראשית המחשבה שהוא בחינת רוח דלעלא - עד סוף המעשה שהוא הרוח דלתתא, הוא עד בחינת מאה, בבחינת: 'אל תקרי מה אלא מאה', שזה בחינת מאה ברכות (מנחות מג:, וברש"י שם), כנ"ל, שזה בחינת מעשר מן המעשר שהוא חלק ממאה כנ"ל, ועל־כן הרוח דלעלא שהוא כלול משתי הרוחות - הוא פי שנים כתחתון, הינו תרי ממאה, כי הוא כלול משניהם, כנ"ל.

ובאמת מעקר הדין מדאוריתא אין לתרומה ראשונה שום שעור, כי שם למעלה מן השעור והמדה כנ"ל, רק חכמים נתנו לו שעור על שם סופו, כי סופו להשתלשל עד למטה עד סוף המעשה, כי סוף מעשה במחשבה תחלה. ועל־כן שעורו תרי ממאה, כי הוא כלול משניהם בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה, כמובא שם במאמר 'ויהי נא פי שנים' הנ"ל, עין שם. ועל־כן שני התרומות לכהן, כי הכהן הוא בבחינת חכמה כמובא, שמשם הוא בחינת שתי הרוחות, בבחינת "כלם בחכמה עשית".

ועל־ידי אלו המתנות הנ"ל, על־ידי־זה מרימין ומעלין התבואה ומתקנין אותה כאלו בוראין אותה מחדש, כי ממשיכין לה החיות מן הקדשה מתחלת המחשבה עד סוף המעשה כנ"ל. ואזי התבואה נתקדשה בקדשת שלמות לשון הקדש שהוא בחינת פי שנים, שעל ידו נברא העולם וכל אשר בה.

ועל־כן מפרישין אחר־כך מעשר שני - זה בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי תרגום, כי המעשר שני הוא בבחינת תרגום, שהוא סמוך אל הקדשה, ונאכל לזרים, והוא ממצע בין מתנות כהנה שהם קדש לגמרי, ובין שאר התבואה הנאכלת לזרים. ועקר מצותו הוא רק להעלותו לירושלים עיר הקדש, שהיא בחינת מלכות פה, בחינת לשון הקדש, ולאכלו שם. שעל־ידי־זה עולה הטוב שבתרגום ללשון הקדש והרע נכנע. ואזי התרה התבואה באכילה לישראל, כי נכנע הרע על־ידי בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי התרגום כנ"ל, עין לעיל בהלכות ערלה (הלכה א), שם מבאר קצת יותר בחינת מעשר שני, כי הוא בחינת נטע רבעי, שהוא בחינת לשון תרגום המשלים לשון הקדש על־ידי שנאכל בירושלים, כנ"ל: