# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/2535/63/2/

וזה בחינת תרומה ומעשר לכהן ולוי. כי באמת צריכין לזהר מזה מאד משני מיני תבערת הלב הנ"ל, כי גם כשבוער הלב להשם־יתברך חוץ מהמדה - גם זה אינו טוב, כי על־ידי־זה יכול לפל לגמרי חס ושלום, על־כן צריכין תמיד להרבות בעסק התורה, כי התורה היא בחינת עמודא דאמצעיתא (תקוני זהר, תקון סד, צב.), שמצלת משתי התבערות של הלב, כנ"ל, דהינו שמצלת מתבערת הלב אל התאות חס ושלום, וגם מקררת הלב שלא יבער חוץ מהמדה להשם־יתברך, רק ילך בהדרגה ובמדה כסדר, כי אף־על־פי שבודאי ראוי שיבער האדם להשם־יתברך מאד מאד, וכך הוא טבע כל האדם בשרשם, שמצד היקידה שבלבבם - כל אחד בוער מאד מאד להשם־יתברך בלי שעור וערך, אבל אף־על־פי־כן צריכין לזהר מאד לצמצם ההתלהבות והתבערה הזאת שלא יהיה חוץ מהמדה חס ושלום, דלא יוקיד הלב כל גופא חס ושלום מרבוי ההתלהבות להשם־יתברך, כי השם־יתברך רוצה בקיום העולם, כמו שאומרים (במוסף ליום כפור): 'ואביתה תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר' וכו'. על־כן צריכין לצמצם ההתלהבות שיהיה בהדרגה ובמדה, בבחינת (יחזקאל א, יד): "והחיות רצוא ושוב", שלא יצא חוץ מהמדה חס ושלום, כי רבים נכשלו על־ידי־זה ונפלו לגמרי על־ידי רבוי התבערה חוץ מהמדה. על־כן צריכין לעסק בהתורה, כי רק על־ידי התורה הקדושה יכולין לקרר את הלב משני החמימות הנ"ל, דהינו מתבערת התאות חס ושלום, ומתבערת הלב להשם־יתברך חוץ מהמדה, ולעבד את השם־יתברך בהדרגה ובמדה כסדר כרצונו הטוב.

ועל־כן צריכין לקדש את אכילתו מאד. וזה בחינת עשר קדשות שיש בלחם, וכמבאר בטור ארח חיים (סימן קסז) שיש עשר מצות בפת, עין שם, כי הלחם סועד את הלב, כי 'פתא סעדא דלבא' (בראשית רבה מח, יא). ועל־כן על־ידי האכילה נתחזק הלב, הינו שמתגבר תבערת הלב, כנראה בחוש שעקר חזוק תבערת הלב הוא על־ידי האכילה שמביא חמימות וחזוק להלב. ועל־כן כשאין האכילה בקדשה על־פי התורה - אזי מתגבר חס ושלום תבערת הלב על־ידי האכילה, ויכול לבא חס ושלום לשני הפגמים הנ"ל, כי לפעמים באין לתבערת הלב לתאות הגוף על־ידי האכילה חס ושלום, כמו שכתוב (דברים לב, טו): "וישמן ישרון ויבעט" וכו'. ולפעמים יכול לבער ביותר חוץ מהמדה להשם־יתברך על־ידי אכילה ושתיה, שזהו בחינת (שמות כד, יא): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו". מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד, כמו שפרש רש"י שם, כי "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", שהסתכלו בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה ונתלהבו להשם־יתברך חוץ מהמדה, והסתכלו והציצו חוץ מהגבול בזה שאין להם רשות, שזהו בחינת פגם נדב ואביהוא, בחינת (ויקרא רבה יב, א): 'שתויי יין נכנסו למקדש' - שהפגם שלהם היה שנתלהבו חוץ מהשעור, כמו שכתוב (ויקרא טז, א): "בקרבתם לפני ה' וימתו".

וזהו בחינת (דברים ח, יב־יד): "פן תאכל ושבעת, ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך". כי זה שנתלהבין ובוערין להשם־יתברך חוץ מהמדה, זה בחינת רום לבב וגסות, שעל־ידי־זה יכולין להכשל לגמרי חס ושלום ולהתרחק מהשם־יתברך, בחינת "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך", ורב בני אדם נכשלין בזה, כי באמת על־פי רב - העקר מה שאין האדם מתקרב להשם־יתברך ואינו חוזר בתשובה להשם־יתברך. אף־על־פי שהמניעה מחמת התגברות תאות הגוף, אבל גם זה הוא מניעה גדולה מלהתקרב להשם־יתברך, הינו רבוי תבערת הלב להשם־יתברך שבוער חוץ מהמדה, כי בודאי אם נתפס איזה אדם שהוא בכלל ישראל שלא נזרקה בו אפיקורסות ומינות, אם נשאל אותו אם הוא חפץ בתשובה לחזר להשם־יתברך - בודאי הכל ישיבו פה אחד - שרוצים מאד מאד לשוב להשם־יתברך ומתגעגעים לזה מאד מאד ימים ושנים. וגם אם נשאל אותו אם רוצה לעשות איזה דבר בשביל השם־יתברך כדי לשוב אליו יתברך, כגון ללמד דף גמרא או לתן פרוטה לצדקה, או לילך לטבל במקוה, וכיוצא בזה מדברים המקדשין את האדם, בודאי ישיב בפה מלא - הן, כי בודאי אני מרצה לעשות בכפלים מהנ"ל, ובלבד שיועיל לי, כי אני יודע שכל זה אינו מועיל לי לפי עצם רבוי הפגמים והחטאים שפגמתי נגדו יתברך, ומחמת זה שנדמה לו שכל זה לא יועיל לו - על־כן אינו עושה כלל.

נמצא, שמחמת רבוי תבערת לבבו, מחמת שלפי מה שמשער בלביה גדלתו יתברך ואיך פגם נגדו יתברך, אשר לפי זה הוא צריך להתקדש בקדשה יתרה מאד מאד, ולסלק עצמו לגמרי מהעולם הזה, ולהשליך כל תאות עולם הזה אחרי גוו, ולהתקדש בכל הקדשות, ולהתענות הרבה ולסגף עצמו בכל הסגופים שבעולם, וגם כל זה אינו מספיק לו לפי עצם חטאיו. ומחמת שאינו יכול להתגבר על גופו לעשות כל אלה - מחמת זה אינו עושה כלל אפלו מה שיכול, ויש שנפלו כל כך בדעתם עד שאינם יכולים אפלו ללמד דף גמרא או פרק משניות, מחמת שיודעים שצריכים לעשות הרבה מאד, ומחמת זה אינם עושים כלל.

ועל זה כבר הזהיר אותנו מאד שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, טז־יז): "אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה". כי מחמת שרוצה להיות צדיק הרבה כנ"ל, על־כן הוא רשע הרבה חס ושלום כנ"ל, כי באמת בודאי היה ראוי שיהיה כך כמו שבוער בלבו כנ"ל, ולקדש עצמו בכל הקדשות ולהפך פניו מהעולם הזה לגמרי וכו' וכו' ויותר ויותר, אבל אף־על־פי־כן 'וכי מאן דלא יכול למעבד כלא מצוה פלגא מצוה נמי לא לעבד' (וכי מי שאינו יכול לעשות את כל המצוה, גם את חצי המצוה שלא יעשה?), וכי מפני שאינו יכול להרויח כל מה שיכולין להרויח בזה העולם, אם כן לא ירויח כלל, וגם יפסיד חס ושלום מה שיפסיד, רחמנא לצלן, רחמנא לצלן? כי בודאי כל מה שיעשה איזה דבר שבקדשה בשביל השם־יתברך, אפלו נקדה קטנה בעלמא - בודאי לא יאבד לעתיד שום דבר, אפלו דבור אחד בתורה או תפלה או פרוטה אחת לצדקה, וכיוצא בזה.

ולא די שזה לא יאבד בודאי בשום אפן, אפלו יהיה מי שיהיה, אפלו אם חס ושלום עבר על כל התורה כלה כמה פעמים, אף־על־פי־כן אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה (פסחים קיח.), וכל מה שפעל ועשה בשביל השם־יתברך דבר גדול ודבר קטן לא יאבד דבר לעתיד, כי אף־על־פי שכתוב בספרים שמי שהוא רשע הוא מוסיף כח בקלפה חס ושלום על־ידי מעשיו הטובים - כבר יש על זה כמה תרוצים, כי אם היה כן בפשיטות - כבר אבדה התקוה של כל בעלי תשובה, כי בודאי אי אפשר שישוב בפעם אחד להשם־יתברך. ואם כן מהיכן יתחיל לעשות תשובה, כי הלא בהתחלה עדין אינו צדיק, ואם כן מהיכן יזכה לשוב? ואין להאריך בזה. וגם אם היה חס ושלום כך כמו שמובא שם בפשיטות, אם כן היו צריכים כל הרשעים להמיר דתם לגמרי חס ושלום. ואם כן חס ושלום יהיה המומר חשוב יותר מן הרשע שהוא עדין בכלל ישראל, ובודאי לא כן הדבר, כי אדרבא, אפלו פושעי ישראל - כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כל זמן שיש בו איזה נקדה טובה עדין ואינו פורק על לגמרי ועושה לפעמים איזה דבר שבקדשה - בודאי הוא יקר מאד בעיני השם־יתברך. ואי אפשר להאריך בזה שלא לצאת חוץ מן הענין.

והכלל, כי כל מי שרוצה לחוס על עצמו שלא יאבד את עולמו לגמרי ומתגעגע לשוב לה' יתברך, אף־על־פי שאינו זוכה לשוב כראוי לו, אף־על־פי־כן כל מה שיעשה איזה דבר שבקדשה, יהיה איך שיהיה, בודאי לא יהיה נאבד דבר, אפלו אם לא יזכה לתשובה שלמה באמת, על כל פנים הדבר שבקדשה שיעשה לא יהיה נאבד כלל חס ושלום, מכל שכן שעל־פי הרב כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בתוך דרכי הקדשה, סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלמה להשם־יתברך כראוי, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כמבאר אצלנו כמה פעמים: