# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/504/61/

על־פי התורה "תפלה לחבקוק" (בסימן יט):

חמשה מינים חיבים בחלה, כי עקר חיוב החלה הוא משיתן מים בקמח. כי אז מתחיל גמר תקון התבואה על־ידי נתינת המים שעל־ידי־זה נעשה מן התבואה לחם, שהוא עקר המאכל, שהוא בחינת דעת, כדאיתא בדברי רבנו נרו יאיר (סימן נח), שלחם הוא בחינת דעת, ועקר הדעת על־ידי החסדים, כדאיתא שם.

ועל־כן משעת נתינת המים, שהם בחינת מימי החסדים, אזי נעשה בבחינת דעת, שהוא בחינת לחם, ועל־כן צריך תקון, דהינו להפריש חלה שהוא ראשית מן העסה, כי כל הדברים נפלו בתוך הקלפות על־ידי חטא עץ הדעת כידוע. ועל־כן כל הדברים צריכין ברור ותקון, ובפרט הפת והלחם, כי הלחם הוא בבחינת דעת, ועקר אחיזתם שם בבחינת "עץ הדעת טוב ורע" - שהוא כרוך אחר הדעת שבקדשה, כי הם כרוכים ביותר במקום שיש שם קדשה יתרה כידוע, ועקר הקדשה הוא הדעת. ועל־כן אף שכבר תקנו התבואה על־ידי תרומות ומעשרות שהם בחינת ראשית, עם כל זה אחר־כך כשנותן מים בעסה, שאז עקר גמר תקונו שנעשה בבחינת דעת על־ידי המים, על־כן אז צריך לשמר ביותר לגרש הרע ולהעלות הטוב, כי אז צריך שמירה יתרה מן השאור שבעסה הנאחז בעסה דיקא. ועל־כן צריך להפריש חלה שהיא ראשית, שהיא בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא גם כן ראשית כנ"ל (בהלכות בכור בהמה טהורה הלכה א). כי בלשון הקדש נברא העולם (בראשית רבה יח, ד), שעל־ידי־זה נכנע הרע הנאחז שם מבחינת עץ הדעת כנ"ל. כי עקר הכנעת הרע הנ"ל, הוא על־ידי שלמות לשון הקדש.

וצריך לתן החלה לכהן, כי עקר שלמות לשון הקדש הוא, כשהדבור מקשר אל הדעת ונמשך משם. וזה בחינת לשון קדש, כי קדש הוא חכמה שהוא המחין. והלשון הוא הדבור, כשמקשר אל המח, אזי הוא בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת תקון הברית, כמובא שם בדברי רבנו נרו יאיר ששלמות לשון הקדש ותקון הברית תלוי זה בזה, כי עקר תקון הברית תלוי בדעת, והוא הפך עץ הדעת טוב ורע. כי איתא בתקונים (תקוני זהר, תקון נד, פז:) שעץ הדעת טוב ורע - דא ערבוביא דטוב ורע. והוא 'אחד בפה ואחד בלב' (פסחים קיג:), הינו שהדבור רחוק מן החכמה שבלב, שהוא פגם וקלקול לשון הקדש כנ"ל. ועל־כן צריך לתן החלה וכל מתנות כהנה לכהן, כי הכהן הוא בבחינת חכמה, בחינת קדש, כמובא (זהר משפטים קכא:). ועל־ידי שמעלין ומוציאין ראשית העסה וכיוצא בו ונותנין לכהן - על־ידי־זה מקשרין הדבור, דהינו האותיות המלבשין שם אל החכמה שהוא הכהן, ואזי נעשה בבחינת שלמות לשון הקדש, ואזי נכנע הרע הנאחז שם כנ"ל, ואזי יכולין לאכל אחר־כך המאכל ולבררו ולתקנו, כי כל זה נעשה על־ידי בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת ראשית, שתורמין ומפרישין מן התבואה ומן הפת כנ"ל. ועל־כן האוכל טבלים חיב מיתה, כי הוא בחינת פגם עץ הדעת שנאמר בו (בראשית ב, יז): "ביום אכלך ממנו" וכו'.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יז, ח) שחלה נתנה לנשים, כי היא קלקלה חלתו של עולם וכו', הינו כי על־ידי פגם עץ הדעת פגמה הלשון הקדש, ועל־כן צריכה להפריש חלה, שהיא בבחינת לשון הקדש, שהיא בחינת חוה אשה כנ"ל, ועל־כן נקרא בשם 'חלה' - לשון תפלה, לשון (שמות לב, יא): "ויחל משה", כי התפלה היא בחינת מלכות שהיא בחינת לשון הקדש, והיא החיות של כל הדברים. כי התפלה היא חיי שעה (שבת י.), דהינו החיות של כל הדברים שבעולם הזה, כמובא בדברי רבנו נרו יאיר (סימן ט), ועל־כן היה העולם חסר תקון עד שבא אדם הראשון והתפלל וירדו גשמים (רש"י בראשית ב, ה).

נמצא, שעקר תקון העולם היה על־ידי תפלה שעל ידה המשיך חיות ושפע לעולם. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יד, א): 'אדם הראשון חלתו של עולם היה', הינו בחינת חלה ראשית, בחינת שלמות לשון הקדש, בחינת תפלה, שעל ידה נמשך החיות והשפע כנ"ל, כי עקר החיות של כל העולם הוא על־ידי בחינת לשון הקדש, שהוא בחינת תפלה, שעל ידה נברא העולם כנ"ל. ועל־כן נוהגין להתפלל בשעת הפרשת חלה, כי החלה היא בבחינת תפלה, בחינת לשון הקדש כנ"ל. ועל־כן שעור חלה הוא עמר, בבחינת (שמות טז, לו): "והעמר עשרית האיפה", הינו בחינת הדבור, שהוא בחינת עמר ומדה, כי הדבור הוא המדה והגבול של כל הדברים, והוא נמשך מן החכמה בבחינת השתלשלות עשר מדרגות עד שנעשה דבור, והוא בחינת "והעמר עשרית האיפה", בחינת השכל, שהוא בחינת איפה, שהוא ראשית המחשבה שהוא עדין למעלה מן הדבור שבפה, והעמר שהוא המדה בחינת הדבור כנ"ל, הוא מדרגה עשירית מן החכמה שהיא בחינת איפה כנ"ל. וזהו בחינת לשון הקדש, דהינו הדבור הנמשך מן החכמה שהוא קדש כנ"ל, ואז חיב בחלה, שהיא בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל.

ועל־כן עקר החלה היא בארץ־ישראל, כי ארץ־ישראל היא בחינת לשון הקדש כנ"ל, אבל חוץ־לארץ שהם ארץ העמים, שהוא בחינת לשונות העמים. ועל־כן אין החלה ראוי לכהן, כי נטמאת מיד באויר ארץ העמים, כי שם הוא בחינת לשונות העמים שהוא בחינת פגם הדבור, הינו בחינת הדבור בלא דעת כנ"ל, שנמשך מפגם עץ הדעת כנ"ל. על־כן אין נותנין החלה לכהן, כי שם אין יכולין לקשר אותיות הדבור אל החכמה שהיא בחינת הכהן כנ"ל.

ועל־כן חלת חוץ־לארץ נשרפת, בבחינת (יחזקאל טו, ז): "מהאש יצאו והאש תאכלם", כי בחינת לשונות העמים צריך להכניעם ולשרפם באש בבחינת (תהלים קמ, יא): "ימוטו עליהם גחלים" וכו', כמובא בדברי רבנו נרו יאיר שם במאמר 'תפלה לחבקוק', עין שם.

ועל־כן חמשה מינין חיבין בחלה (חלה א, א), בבחינת 'הא הדעת', כמובא בדברי רבנו נרו יאיר (סימן נג), כי עקר הדעת הוא על־ידי בחינת חסד וגבורה. וזה בחינת העסה שהיא נלושה מקמח ומים, כי הקמח שהוא עקר המזון נמשך מגבורות בבחינת (יומא כא:): 'שלחן בצפון', בחינת (תענית ב.): 'גבורות גשמים', והמים הם בחינת מימי החסדים וכשנתחברים יחד המים והקמח, אזי נעשה בבחינת דעת שהוא על־ידי חבור חסדים וגבורות כנ"ל, ואזי חיב בחלה שהיא בחינת "ראשית דעת" (משלי א, ז), וכנ"ל: