# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/504/63/1/

והכלל לעניננו, שצריכין לראות שיזכה לעשות המצוה בשמחה גדולה כל כך, עד שלא ירצה שום שכר עולם הבא, אלא ירצה שיזכהו השם־יתברך לעשות מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמו שאמרו ש'שכר מצוה' וכו'. וזהו בחינת (דברים כד, טו): "ביומו תתן שכרו" וכו'. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל בשבת (מכילתא יתרו): 'זכרהו מאחד בשבת', הינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצות שבהם נבראו עולם שנה נפש וכו'.

ועקר השמחה הוא בלב וכו'. ואי אפשר ללב לשמח אלא עד שיסיר עקמימיות שבלבו, שיהיה לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמו שכתוב (תהלים צז, יא): "ולישרי לב שמחה". ועקמימיות שבלב מפשיטין על־ידי רעמים וכו', ורעמים הם בחינת תפלה בכח וכו'. אבל אי אפשר לזכות לבחינת רעמים, שהיא תפלה בכח להפשיט על־ידי זה עקמימיות שבלב, כי אם כשמפנין המחין מחמץ שלא יחמיץ את מחשבתו בחכמות חיצוניות ובתאות ובהרהורים וכו', וצריכין לשתף הגבורות בחסדים שמאלא בימינא, כי 'מסטרא דימינא מחא חורא ככספא' (תקוני זהר, תקון ע', קכט:), שעקר זכוך המחין שיהיה המח צח ככסף הטהור הוא מסטרא דימינא. וזהו: "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" וכו' (שמות יד, כז). כי עקר התגלות על־ידי החסדים, כמו שכתוב: שב לימיני וכו', עין שם כל זה היטב: