# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/504/63/2/

וזה בחינת חלה שצריכין לתן לכהן מן העסה, כי צריכין לשמר המח מאד מחמץ, שלא יחמיץ את דעתו חס ושלום במחשבות רעות כנ"ל, שזהו בחינת חמץ, שהוא סטרא דמותא, ואז כשנשמרין מחמץ, דהינו ממחשבות רעות שהם מטמטמין את המח חס ושלום, וכשנשמרין מהם אז זוכין לבחינת רעמים ומפשיטין עקמימיות שבלב וזוכין לשמחה וכו' כנ"ל. ועל־כן בתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, דהינו בפסח צריכין לזהר מאד ממשהו חמץ.

ועקר אסור חמץ הוא בלחם שהם חמשת מיני דגן, כי הלחם סועד הלב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח, יא): 'פתא סעדא דלבא', כמו שכתוב (תהלים קד, טו): "ולחם לבב אנוש יסעד". כי על הלחם יחיה האדם, ועקר החיות היא החכמה והשכל והמח, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה בעליה". ועל־כן עקר חיות האדם שמקבל - על־ידי אכילתו, ועקר על־ידי הלחם שהוא עקר האכילה, ועקר החיות הוא המחין והדעת שנמשכין על־ידי האכילה, בבחינת (שיר השירים ה, א): "אכלו רעים", שהם 'תרין רעין דלא מתפרשין' (שני רעים שלא נפרדים), שהם המחין שנמשכין על־ידי האכילה, שהם עקר החיות שמקבלין על־ידי האכילה. וזהו עקר סעידת הלב שמקבלין על־ידי האכילה, כי כשהמחין בשלמות, דהינו על־ידי אכילה דקדשה כנ"ל, על־ידי־זה זוכין שנפשט עקמימיות שבלב וזוכין לישרת לב. וזהו עקר החיות והתענוג של הלב כשנתפשט מעקמימותו וזוכה לשמחה, בבחינת "ולישרי לב שמחה". וזהו בחינת אכילה דקדשה, בבחינת (קהלת ח, טו): "אין טוב באדם כי אם לאכל ולשתות ולשמוח ולראות טוב" וכו'. כי כשזוכין לאכילה דקדשה, בחינת אכילת מצה, אז זוכין על־ידי אכילה כזו לשמחה, בחינת "לאכל ולשתות ולשמוח", כי על־ידי מצה - זוכין לבחינת רעמים שעל־ידי־זה נפשט עקמימיות שבלב שעל־ידי־זה זוכין לשמחה כנ"ל.

ועל־כן ישראל עם קדוש - צריכין שיהיה אכילתם תמיד בכל השנה בבחינת מצה, שהיא אכילה דקדשה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח טז, ד): 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן'. ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין לח.): עגה, דהינו מצה שהוציאו ישראל ממצרים 'טעמו בה טעם מן', כי ישראל צריכין לקים את התורה, ועקר קיום התורה והמצות בשלמות היא השמחה של המצוה, כמובא בכתבי האר"י ז"ל (הקדמה לשער המצות), שעקר השלמות היא השמחה של המצוה. וכמו שכתוב (דברים כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" וכו'. וכמבאר בדברי רבנו ז"ל בהתורה הנ"ל ובכמה מקומות. ועקר השמחה של מצוה הוא כשזוכין לשמחה הנ"ל המבארת במאמר הנ"ל שיהיה לו שמחה מהמצוה בעצמה וכו' כנ"ל. וזה השמחה אי אפשר לזכות כי אם על־ידי מצה שהיא בחינת מן, שעל־ידי־זה זוכין לרעמים ומפשיטין עקמימיות הלב וזוכין לישרת לב, ואז זוכין לשמחה של מצוה הנ"ל.

ועל־כן לא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן - שהיא בחינת מצה, שהוא תקון המחין בקדשה גדולה, שעל־ידי־זה דיקא זוכין לשמחה כנ"ל, דהינו לקים המצות בשמחה, שזהו עקר קבלת התורה כנ"ל, שזהו בחינת השמחה של שבועות, כמו שמצינו ש היו הצדיקים הראשונים שמחים מאד בשבועות שהוא קבלת התורה, כי עקר קבלת התורה היא השמחה של מצוה. כמו שכתוב (ישעיה לה, י): "ושמחת עולם על ראשם", שזהו נאמר על שני הכתרים שזכו ישראל בשעת קבלת התורה כשאמרו "נעשה ונשמע" (שבת פח.).

ועל־כן צריכין ישראל שתהיה אכילתם תמיד בבחינת מצה, בבחינת מן כנ"ל, דהינו לקדש את אכילתם מאד, באפן שנזכה על־ידי האכילה למחין קדושים וזכים. שזהו בחינת מצה, כי אנו אוכלים מצה ממש שבעת ימי הפסח שהיא אסותא, שעל־ידי־זה אנו מקדשין את מחנו ודעתנו, שזהו עקר הקדשה, ואז כשכבר קבלנו הרפואה של המחין בפסח - אז אנו יכולין לאכל אחר־כך גם חמץ, כמו שאיתא בזהר (תצוה קפג:), הינו שעל־ידי הרפואה של מצה שאוכלין בפסח - זוכין לקדש את המחין כל כך, עד שאחר־כך אפלו כשאוכלין חמץ הוא גם כן בקדשה גדולה, עד שאנו יכולין לזכות למחין זכין, גם על־ידי אכילת חמץ שאוכלין בכל השנה כלה, כי אנו יכולין להפך מחמץ למצה, מחית להא וכו'.

וזהו בחינת כל הקדשות שיש בפת, שיש בהם עשר קדשות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי חלה, פרק א, הלכה ו), כי צריכין לקדש את הלחם מאד כדי שיהיה בבחינת מצה, בבחינת מחין דקדשה, כדי שיסעד הלב, דהינו שיזכו על־ידי־זה לטוב לבב לישרת לב, בבחינת (רות ג, ז): "ויאכל וישת וייטב לבו". כי עשר קדשות שבפת - זה בחינת קדשת המחין שהם נקראין קדש, כידוע, כי שם עקר הקדשה. והקדשה הוא בחינת יו"ד כידוע, כי אין קדשה בפחות מעשרה (מגלה כג:). וזהו בחינה מה שהזהירו רבותינו ז"ל (זהר עקב ערב.) להטעים ה' דהמוציא, כדי להוציא הלחם מבחינת חמץ לבחינת מצה, מחית לה', כי אנו צריכין תמיד שתהיה אכילתנו בבחינת מצה כנ"ל, כדי שנזכה על־ידי־זה לבחינת רעמים שהם מפשיטין עקמימיות שבלב, שעל־ידי־זה זוכין לשמחה של מצוה כנ"ל.

וזהו בחינת (יואל ב, כו): "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא". "להפליא" - זהו בחינת רעמים, שהם נפלאות תמים דעים, כמו שכתוב (איוב לז, ה): "ירעם אל בקולו נפלאות". וזהו "ואכלתם אכול ושבוע והללתם" וכו' - הינו שתהיה אכילתכם בקדשה, בבחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", וזהו "אכול ושבוע". ואז "והללתם" וכו' - הינו שתזכו על־ידי־זה להלל את ה', הינו לתפלה בכונה, שהיא בחינת רעמים. וזהו "להפליא" - כי רעמים הם בחינת נפלאות וכו', כי כשהאכילה בקדשה בבחינת מצה - זוכין על־ידי־זה לתפלה בכונה, שהיא בחינת רעמים, כי עקר הרעמים הם על־ידי בחינת מצה, כנ"ל: