# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/504/64/7/

ועל־כן העושה כל עסתו חלה לא עשה כלום, שנאמר "ראשית", שיהיה שיריה נכרין, כמבאר בשלחן ערוך (יורה דעה, סימן שכב, סעיף א). כי זה עקר התקון, שעל־ידי הראשית שמפרישין - יתתקנו גם השירים ויעלו אל הקדשה בבחינת: "ונשאר גם הוא לאלקינו". 'ונשאר' דיקא, דהינו שבחינת השירים, בחינת "ונשאר גם הוא לאלקינו" - גם הוא יעלה להשם־יתברך לשרשו העליון. וזה עקר שלמות הבריאה שנברא בשביל זה - שיעלו גם השירים אל הקדשה, על־ידי הראשית שהוא העקר שבשבילו נברא הכל, כמו שכתוב (בראשית א, א): בראשית ברא אלקים וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (רש"י שם): 'בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו ובשביל התורה שנקראת ראשית דרכו' וכו'. נמצא, שישראל והתורה הם העקר הראשית שבשבילם נברא הכל השמים והארץ וכל אשר בהם. ועל־כן בודאי השמים והארץ וכו' - כלם נקראו שירים לגבי התורה והישראל שהם הראשית, ועקר התקון כשיודעין מי הראשית והעקר, וכל העולם ומלאו שהם השירים - טורחין בשבילם, אזי גם השירים נתתקנין על־ידי הראשית, ואז חוזר הכל להשם־יתברך בבחינת "ונשאר גם הוא לאלקינו" כמו שיהיה לעתיד. אבל כל זמן שאין מפרישין הראשית ואין יודעין מי הראשית ומי השירים, מכל שכן כשחס ושלום מהפכין האמת והזנב לראש וכו', אזי כל העולם מקלקל חס ושלום.

וזהו בחינת והארץ היתה וכו', כי בתחלת הבריאה שהיתה בשביל הראשית כדי שעל־ידי־זה יתתקנו השירים כנ"ל, אבל אז בתחלה עדין לא נתגלה ולא נכר מי הראשית, כי אז עדין לא נתגלה קדשת ישראל והתורה שהם הראשית, על־כן נאמר אז והארץ היתה תהו ובהו וחשך וכו', כי כל זמן שלא נתגלה הראשית - כל העולם מקלקל בבחינת תהו ובהו וחשך וכו' כמו עכשו בגלות, שישראל שהם הראשית - כבושים בגולה והם לראש וכו'. וזהו שדרשו במדרש (בראשית רבה ב, ד): תהו ובהו וחשך על הגליות של הארבע מלכיות, כמו שאמרו שם: תהו - זה מלכות בבל וכו', ובהו וכו', הינו כי תהו ובהו וכו' מרמז על זמן הגליות שישראל כבושים בגולה, ואין נכר הראשית שבשבילו נברא הכל.

אך עקר הקיום בגלות הוא על־ידי בחינת ורוח אלקים - דא רוחו של משיח. מרחפת על פני המים - דא אוריתא, כי משיח עתיד לגאלנו מהרה, והוא גם הוא מחיה מקים אותנו כל ימי הגלות על־ידי התורה שמאיר בנו, ומודיע לנו כי עדין ה' אתנו, ושלא נתיאש עצמנו ממנו יתברך, כי עדין יש לנו תקוה לכל אחד ואחד בכלל ובפרט. ועל־ידי־זה: ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור - כי על־ידי־זה השם־יתברך מאיר לנו בכל עת עד שאנו זוכין להבחין מי הראשית ומי השירים.

וזה בחינת ויבדל אלקים בין האור ובין החשך - שהם בחינת ראשית ושירים, כי האור במזרח שנקרא קדם, בחינת ראשית, ו החשך שהוא שקיעת האור הוא במערב שנקרא אחור וסוף, בחינת שירים, ואז כשיש הבדלה בין האור והחשך, בין הראשית והשירים - אז עקר תקון העולם, שנתתקנין גם השירים על־ידי הראשית בבחינת "ונשאר גם הוא לאלקינו" כנ"ל. וזהו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד - שנכללין הערב והבקר יחד, שהם הראשית והשירים, ושניהם נכללין ביחודו של עולם בבחינת "נשאר גם הוא" וכו', שזהו בחינת יום אחד, שנאמר על שם שהיה השם־יתברך יחיד בעולמו, כי דיקא על־ידי שהבדיל השם־יתברך בין האור והחשך, דהינו בין הראשית והשירים ויודעין מי הראשית ומי השירים - אז דיקא נתתקנין גם השירים ונכללין גם כן בהשם־יתברך, בבחינת "ונשאר גם הוא לאלקינו", בחינת ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, כנ"ל: