# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/543/62/

ובו יתבאר ענין פסח:

על־פי מה שכתב רבנו ז"ל על פסוק (תהלים טז, ו): "חבלים נפלו לי בנעמים אף נחלת שפרה עלי" בהתורה המתחלת: 'דע, כי יש מחין של ארץ ישראל ויש מחין של חוץ לארץ', עין שם היטב (בלקוטי תנינא סימן עא):

וכלל התורה בקצור הוא, כי על־ידי פגם הכבוד, דהינו כשפוגמין בכבוד השם־יתברך, על־ידי־זה נופלין ממחין של ארץ־ישראל למחין של חוץ־לארץ, ומחין של חוץ־לארץ הם בחינת מחלקת. ועקר הכבוד הוא על־ידי הולדה שנולדין ונתרבין בני־אדם, על־ידי־זה עקר הכבוד, כי עקר הכבוד תלוי באדם. ועקר ההולדה הוא על־ידי השפעת נעם העליון שהוא בחינת מחין של ארץ־ישראל שנקראים נעם, כי מחין של חוץ־לארץ הם בחינת חובלים. וצריך לעשות כלי לקבל שפע מנעם העליון, כי נעם העליון שופע תמיד אך צריכין כלי לקבל השפע. והכלי הוא על־ידי צדקה שהוא נדבת לב, שעל־ידי־זה נפתח הלב ונעשה כלי לקבל שלהובין דרחימותא מנעם העליון, שעל־ידי־זה ההולדה, שעל־ידי־זה נתגדל כבודו יתברך. ואזי כשיש הכלי על־ידי צדקה, והנעם העליון שופע, אזי באים גם המחין של חוץ־לארץ שהם בחינת חובלים, ונופלים לתוך המחין של ארץ־ישראל שהם בחינת נעם, כי הם רוצים להתתקן גם־כן. ולפעמים גורמים חס ושלום פגם גם בהמחין של ארץ־ישראל על־ידי־זה וכו', עין שם היטב כל הענין באר היטב.

ושרש כ ל הבריאה הוא הכבוד, כי 'כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא לא בראו אלא לכבודו' (אבות ו, יב). ויש כבוד פרטי לכל מאמר, כי 'בעשרה מאמרות נברא העולם' (שם ה, א). וכל מאמר ומאמר נתגלה רק בשביל כבודו יתברך. נמצא, שיש לכל מאמר ומאמר בחינת כבוד מאחר שהוא שרשו, כי הכל היה בשביל כבודו יתברך כדי שיתגדל כבודו על־ידי הבריאה. וכל הכבוד תלוי בהאדם. ועל־כן לא היה לכל הבריאה שלמות עד שנברא האדם שעקר כבודו יתברך נתגלה על ידו וכו', עין שם כל זה היטב: