# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/543/62/11/

וזה ענין מה שמתר החמץ אחר הפסח, כי באמת ענין ההארה הגדולה של פסח בחינת השפעת נעם העליון בהתגלות גדול מאד שלא בהדרגה, לא היה רק לפי שעה בלילה הראשונה לבד לצרך הגאלה, כי לא היה אפשר בלא זה, מחמת שהיו נתונים בעמק הגלות. ואם היו מתמהמהים עד שיתקנו עצמן ויעשו כלים לקבל האור בהדרגה ובמדה, היו נשקעים שם חס ושלום לגמרי, על־כן הצרך כביכול, להשפיע עליהם אור גדול בחינת נעם העליון שלא בהדרגה ובמדה. ומחמת זה לא היו יכולים לתקן בחינת החובלים בחינת המחין פגומים, וזה בחינת אסור חמץ כנ"ל. אבל תכף אחר יום ראשון של פסח נסתלק ההתגלות וההשפעה הגדולה הזאת וחוזרים לקבל האור בהדרגה ובמדה, כפי מה שמזככין ומטהרין עצמן בכל יום, שזהו בחינת ספירה שמתחילין לספר תכף אחר יום ראשון של פסח, וכמובא (פרי־עץ־חיים, ספירת העמר, פרק א),

הינו כי באמת בודאי אנו צריכין לתקן דוקא את בחינת המחין הפגומים בחינת מחין של חוץ־לארץ על־ידי בחינת "חבלים נפלו לי בנעמים" כנ"ל. כי צריכין לתקן פגם המח ולברר כל הניצוצות שנפלו על־ידי־זה, אך בשעת יציאת מצרים לא היה אפשר לתקן המחין של חוץ־לארץ וכנ"ל, על־כן תכף אחר יום הראשון נתעלם האור הגדול הזה כדי לקבל אחר־כך האור בהדרגה ובמדה, כדי לתקן גם את בחינת המחין של בחינת חובלים.

וזה בחינת ספירת העמר, שהוא כדי לטהר עצמו כל אחד מבחינת דם נדות שהוא בחינת פגם הכבוד, פגם הברית וכנ"ל (אות ו). ועל־כן סופרין שבעה שבועות כנגד שבעת ימי נדות, שהם כנגד שבעת ימי בראשית, שבהם נברא העולם על־ידי עשרה מאמרות שנפגמו על־ידי פגם הכבוד שהוא שרשם, וכנ"ל. וזה בחינת עמר שעורים שמניפין תכף אחר יום ראשון של פסח, כי שעורים הוא מאכל בהמה, וכמובא בזהר הקדוש (אמור צו:) מזה. ובהמה הוא בחינת העדר הדעת, כי עקר הדעת הוא בחינת אדם, שהוא בחינת מחין של ארץ־ישראל, הינו כי בהמה הוא בחינת פגם הדעת והמחין, בחינת מחין פגומין של חוץ־לארץ שהם בחינת מחלקת, בחינת "עץ הדעת טוב ורע", שמשם יניקת הסטרא אחרא וכל התאות שהם בחינת בהמה, בחינת תאות הבהמיות. וכל זאת מחמת פגם הכבוד שהוא פגם בחינת אדם, כי עקר הכבוד תלוי באדם ופגם הכבוד הוא בחינת בהמה. ועכשו מניפין העמר שעורים שהוא מאכל בהמה, הינו כי רוצין עכשו להרים ולהניף אלו המחין של בחינת חוץ־לארץ שהם כנגד מחין של ארץ־ישראל בחינת בהמה, ועכשו אנו רוצין להניף אותם אל הקדשה ולתקנם. ועל־כן מתחילין תכף לספר ספירת העמר, שהוא לטהרנו מדם נדות מפגם הכבוד כנ"ל. הכל כדי לתקן בחינת החובלים מחין של חוץ־לארץ שנעשו על־ידי פגם הכבוד.

וכל זאת אנו עושין בשביל קבלת התורה, שהיא בחינת השפעת נעם העליון שמשם באה התורה, בבחינת (משלי ג, יז): "דרכיה דרכי נעם" וכו'. ואז בעת קבלת התורה הקדושה, אזי אנו מקבלין שפע נעם העליון על־ידי כלי על־ידי בחינת צדקה, שהיא בחינת כלליות התורה שנקראת צדקה וכנ"ל. וכמו שאיתא בזהר הקדוש (לך לך עו:): "הרחוקים מצדקה" (ישעיה מו, י): 'דרחיקין מאוריתא' (שרחוקים מהתורה), כי אז אנו מקבלין האור על־ידי כלים שהם בחינת כל התרי"ג מצות שהם כלים קדושים לקבל שפע נעם העליון, כנ"ל.

ואזי בשבועות בעת מתן תורה, אז אנו מתקנין גם את החובלים, בבחינת "חבלים נפלו לי בנעמים". שזה הפסוק נאמר על מתן תורה, שאז בחר בנו לחלקו וגורלו ואז נתקים "חבלים נפלו לי בנעמים", כי אז נתתקנו גם החובלים על־ידי שהיה שופע נעם העליון על־ידי כלי בשלמות כנ"ל. ועל־כן 'ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן' (שבת קמו.), זהמת הנחש, כי עקר זהמת הנחש הוא מפגם הדעת שפגם אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע. שעל־ידי־זה נפל למחין פגומים של חוץ־לארץ, אשר משם יניקת הסטרא אחרא בחינת זהמת הנחש, כי עקר יניקתם מפגם הדעת חס ושלום, ועל־כן ישראל שעמדו על הר סיני, שאז נתתקנין המחין פגומים של חוץ־לארץ בבחינת "חבלים נפלו לי בנעמים" כנ"ל, על־כן אז פסקה זהמת הנחש שהיתה יונקת משם, מאלו המחין פגומים כנ"ל.

ועל־כן אנו סופרין מקדם ספירת העמר, כדי לטהר מדם נדות לתקן פגם הברית. שעל־ידי־זה נפגמו המחין ונפלו למחין של חוץ־לארץ, כי אנו צריכין לתקן תחלה פגם המחין, כדי שיוכלו להתתקן כשיפלו בנעימים, כי גם מחמת זה לא היו יכולים החובלים לפל בנעימים בשעת יציאת מצרים מחמת שהיו פגומים מאד. ועדין לא התחילו לזככם ולטהרם כלל, על־כן אם היו באים ונופלים בנעימים היו פוגמים גם את המחין של ארץ־ישראל חס ושלום גם־כן, והיו נשקעים שם במצרים חס ושלום, וכמבאר בדברי רבנו ז"ל במאמר הנ"ל, שכשהמחין של חוץ־לארץ פגומים מאד - אזי יכולים לפגם גם את המחין של ארץ־ישראל גם־כן כשנופלים בהם להתתקן, עין שם. ועל־כן עכשו שאנו רוצים שנזכה לתקן גם את החובלים בשעת מתן תורה כנ"ל, על־כן אנו מתחילין מקדם לספר ספירת העמר כדי לטהר ולזכך אלו המחין הפגומים הבאים מפגם הכבוד, פגם הברית, שהוא בחינת דם נדות כנ"ל. ואז כשאנו מזככין ומטהרין אלו המחין כל ימי הספירה, אז יכולין לקבל תקון בשלמות בעת מתן תורה כששופע נעם העליון בבחינת "חבלים נפלו לי בנעמים" וכנ"ל, כי אזי לא יוכלו לפגם חס ושלום את המחין של ארץ ישראל, מאחר שכבר נזדככו ונטהרו בכל ימי הספירה וכנ"ל, על־כן, אדרבא, הם מקבלים עכשו תקון גמור וכנ"ל. גם מחמת ששופע נעם העליון על־ידי כלי בשלמות, וכנ"ל: