# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/543/62/4/

וזה בחינת יציאת מצרים וענין פסח, וענין מצה ואסור חמץ, ושאר עניני פסח. כי עקר גלות מצרים היה שנפלו למחין של חוץ־לארץ מחמת פגם הכבוד, כידוע, שגלות מצרים היה שהדעת היה בגלות במצרים כמפרסם (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א), הינו כי מצרים היא עקר הזהמא של חוץ־לארץ, כי מצרים היא ההפך ממש מארץ־ישראל, כידוע, כי היא ערות הארץ (עץ־חיים, שער מג, פרק א). וכשנפל הדעת לגלות מצרים - זה בחינת שנפלו לדעת ומחין של חוץ־לארץ, שהוא בחינת מצרים הפך ארץ־ישראל. ומחין של חוץ־לארץ הם בחינת מחלקת וקשיות, כמו שכתב רבנו ז"ל שם. וזה בחינת (שמות א, יד): "וימררו את חייהם בעבדה קשה" - 'בקשיא' וכו', כמו שאיתא בתקונים (תקון יח, כח.), הינו בחינת מחין של חוץ־לארץ שהם בחינת קשיא ומחלקת, כנ"ל.

וכל זה היה מחמת פגם הכבוד של ה' יתברך שהוא קיום העולם, כי עקר פגם הכבוד שלו יתברך הוא על־ידי פגם הברית חס ושלום, שהוא עקר פגם כבודו יתברך, כי שם עקר הכבוד, כמבאר בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימן יט). כי הפך הכבוד הוא בושה ואין בשת אלא במקום עריין (תקוני זהר תקון נח, צב:). ובפרט כפי המבאר במאמר הזה הנ"ל, שעקר הכבוד תלוי בהולדה שהיא בחינת שמירת הברית, כי עקר שמירת הברית הוא להוליד בנים כשרים בקדשה ובטהרה שיגיע מהם כבוד להשם־יתברך. וזה עקר כבודו יתברך על־ידי הבנים הנולדים על־ידי אב ואם שזווגם בקדשה גדולה, ששם תלוי עקר הכבוד כנ"ל. ומי שפוגם בההולדה חס ושלום, הוא עקר פגם הכבוד.

וזה בחינת גלות מצרים שהיה על פגם הברית, כידוע (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א), הינו פגם הכבוד שתלוי בפגם הברית כנ"ל. ובפרט שידוע שגלות מצרים היה לתקן פגם חטא אדם הראשון ופגם דור המבול, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), ופגמו בההולדה ששם תלוי עקר הכבוד. כי מאלו הטפי מח היו יכולים להוליד נשמות קדושות בקדשה, כי אותן הטפות שיצאו לבטלה, על־ידי שהשחיתו דרכם היו נשמות גבוהות מאד, ואם היו באים בגוף בני אדם על־ידי הולדה היה נתגדל כבודו יתברך על ידם, כי עקר הכבוד על־ידי הולדה שמולידין בני אדם כנ"ל. אבל הם השחיתו דרכם ופגמו כבודו יתברך כביכול, כי בטלו הכבוד שהיה מגיע לו יתברך על־ידי הבנים הנולדים שהם השחיתו אותם.

ועל־כן עון זה חמור מאד מאד, רחמנא לצלן, רחמנא לשזבן, והוא עון הגדול בתורה, כמו שכתוב בשלחן ערוך (אבן העזר סימן כג, סעיף א), מלבד המבאר בכל הספרים. כי באמת הוא עון הגדול בתורה, כי עון זה חס ושלום הוא פוגם כל התורה כלה, כי כל התורה והמצות לא נתנו אלא בשביל כבודו יתברך - כדי שיתגדל כבודו יתברך על התחתונים, וכל זה תלוי בבני אדם דיקא, ועקר בבני אדם הנולדים מאב ואם על־ידי אתערותא דלתתא. נמצא, שבהזווג הקדוש תלויים כל העולמות כלם, כי הכל נברא בשביל כבודו יתברך, ועקר הכבוד תלוי בההולדה והזווג דיקא כנ"ל. ומי שפוגם בזה חס ושלום, ובפרט כשפוגם לגמרי חס ושלום, ומאבד ומשחית הטפות הקדושות לגמרי שיוצאים לבטלה חס ושלום ואינו נעשה מהם בן אדם, שעקר הכבוד שהוא כלל כל התורה, כלל כל העולמות תלוי בו, הרי הוא מאבד עולם מלא ופוגם בכל התורה כלה רחמנא לצלן, כי הזווג דקדשה אפלו אם אינו בא לידי הולדה - הוא גם כן בחינת הולדה בקדשה, כי נולדין מהם נשמות גרים וכיוצא, כי אין שום זווג לבטלה כמובא, ונתגדל כבודו על כל פנים על־ידי־זה כשהזווג בקדשה אפלו אם אינו בא לידי הולדה. אבל הפוגם בברית, ובפרט חטא דור המבול שהיו משחיתים דרכם - זה הוא עקר פגם הכבוד, שהוא פגם כל העולמות פגם כל התורה כלה, כי פוגם בהולדה ששם תלוי עקר הכבוד, ונבראים על ידו חס ושלום משחיתים שהם ממעטים כבודו חס ושלום, רחמנא לצלן מהאי ענשא.

ועל ידי זה היה גלות מצרים. ובשביל זה נפלו למחין של חוץ־לארץ שהוא בחינת גלות מצרים, בשביל פגם הכבוד על־ידי פגם הברית שפגמו דור המבול על־ידי שהשחיתו דרכם, שהוא עקר פגם הכבוד כנ"ל. וזה היה חטא של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת מחין של חוץ־לארץ, שהם בחינת מחלקת, שהוא בחינת טוב ורע, שאין אחדות ושלום בין ההפכים. כי כל המחלקת נמשכין מעץ הדעת טוב ורע, כמובא (יערות דבש, חלק ב, דרוש יב). גם פגם בברית, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח:). ובשביל זה נפל ממחין של ארץ־ישראל, שזה בחינת (בראשית ג, כד): "ויגרש את האדם מגן עדן", כי גן עדן זה בחינת מחין של ארץ־ישראל שהם בחינת נעם העליון, שזה בחינת (בראשית ב, י): "נהר היצא מעדן להשקות את הגן", שזה בחינת ענג שבת, שאז מאיר הנעם העליון עלינו, בבחינת "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו" שאומרים בשבת (פרי־עץ־חיים, שער השבת פרק יט). ועל־כן אדם הראשון שפגם במחין של ארץ־ישראל על־ידי פגם הברית שהוא פגם הכבוד, כי המשיך על עצמו מחין של חוץ־לארץ שהם בחינת חובלים, בחינת מחלקת, בחינת עץ הדעת טוב ורע. ועל־כן נתגרש מגן עדן, שהוא בחינת מחין של ארץ־ישראל כנ"ל. ועל־כן שבת אגין עלוהי, כי שבת היא בחינת מחין של ארץ־ישראל, בחינת נעם העליון כנ"ל.

נמצא, שגלות מצרים היה שנפלו למחין של חוץ־לארץ על־ידי פגם הכבוד כנ"ל. ובשביל זה נתגלגל הדבר על־ידי שפגם אברהם ואמר (בראשית טו, ח): "במה אדע כי אירשנה", ובזה פגם במחין של ארץ־ישראל, כי אמר במה אדע כי אירשנה - נמצא, שפגם בהדעת והמחין של ארץ־ישראל, ועל־ידי־זה ירדו אבותינו למצרים שהוא בחינת מחין של חוץ־לארץ. ועל־כן עקר הגזרה היה: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם - כי עקר הגזרה היה שצריכין לפל למחין של חוץ־לארץ שהוא בחינת ארץ לא להם. וזהו ידע תדע - הינו דעת ומחין, הינו שהפגם הוא בדעת שזהו עקר הגלות, בארץ לא להם - הינו שנפלו למחין ודעת של חוץ־לארץ כנ"ל.

ועל־כן היתה הגאלה על־ידי משה שהוא בחינת דעת עליון, בחינת נעם העליון, כי משה הוא בחינת קפ"ד קס"א שהם אבא ואמא, שזה בחינת נעם העליון. כי 'נעם' גימטריא קס"א, ואבא מלבש שם, כידוע, וכמובא כל זה בכתבים (עץ חיים שער לב, פרק ו; פרי־עץ־חיים, שבת פרק כד):