# הלכה ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/543/64/

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" וכו' (שמות כ, יב):

על־פי התורה "ואיה השה לעלה" (בלקוטי תנינא בסימן יב), עין שם היטב.

והכלל, שעקר הבריאה בשביל כבודו יתברך, ועל־כן הכבוד הוא שרש כל הבריאה כלה. וכל מה שנברא בששת ימי בראשית שרש הכל הוא הכבוד שבשבילו נברא הכל. ובכל מאמר ומאמר מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם יש בו בחינת כבוד מיחד, שבשבילו היה זה המאמר שבו נברא חלק פרטי מהבריאה, כי (ישעיה ו, ג): "מלא כל הארץ כבודו", כי הכבוד מחיה הכל, אך אף־על־פי־כן יש גבול להכבוד שבכל מאמר שלא יתפשט למקומות החיצונים והסטרא אחרא, שהם בחינת מקומות המטנפים, בבחינת (שם מב, ח): "וכבודי לאחר לא אתן". אך אם כן מהיכן מקבלים חיות אלו המקומות, כי בודאי גם הם מקבלים חיות ממנו יתברך אך הם מקבלים חיות מבחינת בראשית - מאמר סתום שהוא כולל כל המאמרות וכלם מקבלים חיות ממנו. והכבוד של המאמר סתום הוא סתום ונעלם בתכלית ההעלם. ומשם דיקא מקבלין חיות הסטרא אחרא ומקומות החיצונים וכו'. ועל־כן כשאדם נופל חס ושלום לבחינת מקומות אלו, דהינו לבחינת מקומות המטנפים וכו', ואז מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מאד מכבודו יתברך ושואל ומבקש "איה מקום כבודו" וכו', על־ידי־זה עקר תקונו ועליתו בבחינת 'ירידה תכלית העליה' וכו'. כי אי"ה מקום כבודו - זה בחינת הכבוד העליון של המאמר העליון שהוא המאמר סתום - בראשית כנ"ל. שמשם נמשך חיות למקומות האלו וכו', עין שם כל זה היטב: