# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/61/

מילה בזמנה דהינו ביום השמיני דוחה שבת:

כי איתא בדברי רבנו במאמר "תפלה לחבקוק" (בסימן יט) שמילה היא בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום, שהיא בחינת תרדמה, דהינו על־ידי שמכניעין הרע של השבעים לשונות, שהוא בחינת ערלה שחותכין אותה, על־ידי־זה נכנע הרע שבתרגום ועולה הטוב שבתוכו ללשון הקדש:

וזה בחינת חתוך ופריעה, דהינו חתוך הערלה הוא בחינת שחותכין ומגרשין את הרע הכולל של שבעים עממין, כי ערלה היא בחינת שלש קלפות הטמאות שהם בחינת שבעים לשונות. ופריעה היא בחינת נגה, שהיא בחינת תרגום, בחינת תרדמה שעולה אל הקדשה על־ידי הכנעת הערלה הנ"ל, כי על־ידי הפריעה מוציאין הרע שבתרדמה ומכניעין ומשברין אותו. ועולה הטוב אל הקדשה. ועל־כן "מל ולא פרע כאלו לא מל" (שבת קלז:), כי עקר המילה הוא בשביל הפריעה שעל ידה נשלם הלשון הקדש כנ"ל.

ועל־כן המילה ביום השמיני ללדתו כדי שיעברו עליו שבעת ימים והערלה דבוקה בו. ואחר־כך מכניעין אותה, וזה בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי תרגום, כי שמעתי מאדוננו מורנו ורבנו, ששלמות לשון הקדש על־ידי תרגום הוא בחינת מילה, כי המינים שואלים, אם הקדוש־ברוך־הוא חפץ במילה למה לא נברא מהול, כמו שמובא במדרש (בראשית רבה יא, ו). אך על־פי הנאמר שם במאמר הנ"ל ששלמות לשון הקדש הבא מלמעלה אף שהוא בא מלמעלה, עם כל זה אין לו שלמות כי אם על־ידי תרגום, דהינו על־ידי שלמטה מכניעין הרע שבתרגום ומעלין הטוב ללשון הקדש, על־ידי־זה דיקא נשלם הלשון הקדש. כמו כן הוא בחינת מילה, דהינו שצריכין דיקא להשלים הקדשה מלמטה; עין שם היטב והבן:

ולבאר הענין קצת, כי ידוע, שעקר שלמות הקדשה הוא על־ידי הבחירה, שזה עקר רצונו יתברך שיהיה לנו בחירה דיקא, דהינו שיהיה אחיזת הסטרא אחרא לפתות ולהטות מדרך הטוב. ועל־ידי שאנחנו כופין אותה ומכניעין את הרע, על־ידי־זה דיקא נשלם הקדשה, וזה עקר שלמות הקדשה.

וזה בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי התרגום, כי תרגום הוא בחינת הבחירה שהוא ממצע בין טוב לרע. ואזי נעשה ממילא בחינת הממצע בין טוב לרע, שהיא בחינת תרגום. בחינת הבחירה שיש כח לבחר בזה או להפך חס ושלום, ועל־ידי שכופין הסטרא אחרא ומכניעין הרע על־ידי־זה ממילא נכנע הרע שבבחינת הבחירה, דהינו הרע שבתרגום, ואזי עולה הטוב אל הקדשה. וזה בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי התרגום וכבר נתבאר לעיל בהלכות תערובות (הלכה א).

וזה בחינת מילה, שבשביל זה ברא השם־יתברך את האדם עם ערלה - כדי שיהיה בו אחיזת הערלה שהיא רע הכולל, כדי שיהיה לו בחירה, כי רק בשביל זה בא האדם לעולם - כדי שיתנסה בנסיון התאוה הזאת, כי הוא עקר ה'מתקלא' (המשקל). ואחר־כך חותכין אותה ומכניעין אותה ואזי נשלם הקדשה, כי זה עקר שלמות הקדשה בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי תרגום כנ"ל, דהינו על־ידי הבחירה כנ"ל.

ועל־כן היא נאחזת בו כל שבעת הימים, כי שבעת הימים הם בחינת כללות שבעים שנה, כמובא בספרים, שבאלו השבעים שנה יש בהם אחיזת הסטרא אחרא, ובהם מתגברת בחינת השנה, בחינת התרדמה, כמו שכתוב (תהלים צ, ה-י): "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכו' זרמתם שנה יהיו" וכו'. וצריך להכניע השנה, דהינו להכניע הרע ולהעלות הטוב כנ"ל. ועל זה מרמזת אחיזת הערלה שבעת ימים שהיא בחינת התגברות התרדמה כל השבעה ימים שהם כלולים משבעים שנה שיש בהם כח הבחירה. ואחר־כך חותכין ומכניעין אותה שהיא בחינת שלמות הקדשה על־ידי תרגום כנ"ל.

ועל־כן מילה דוחה שבת, כי עקר קדשת שבת שאז עולה התרדמה בחינת נגה אל הקדשה. והרע הכולל שהם השלש קלפות נכנעין לגמרי אז, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל לענין רחיצת חמין בערב שבת, עין שם. ועל־כן צריכין למולו דיקא אפלו בשבת, כדי להכניע הרע הנ"ל ולהעלות התרגום אל הקדשה, שזה עקר קדשת שבת כנ"ל. ועל־כן מצות מילה ביום דוקא, כי עקר מצות מילה להכניע התרדמה השולט בלילה, וביום יכולין להכניעה ולבטלה, אמן: