# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/62/2/

וזה בחינת מילה, שהיא בחינת התגלות המלכות, כי ברית היא בחינת 'מלכות', כידוע (זהר ויקרא קיז.), ועקר המילה הוא לגלות העטרה, שהיא בחינת מלכות, כידוע, כי הערלה היא חופה על הברית קדש. ועקר הערלה החופה על ברית קדש היא נמשכת מבחינת ערלת לב שהיא טפשות הלב, כי על־ידי הטפשות שבלב, שהיא בחינת קלקול הבריאה, שעל־ידי־זה נטמטם החלל שבלב, ואין נתגלין פעלות ומדות טובות שהיא בחינת קלקול הבריאה כנ"ל, על־ידי־זה כביכול נתעלם ונתכסה בחינת המלכות, כי עקר התגלות המלכות הוא על־ידי בחינת הבריאה, הינו על־ידי התגלות העולמות והמדות, אבל כשאין נתגלין המדות והעולמות - על־ידי שמקלקל את הבריאה חס ושלום על־ידי הטפשות שבלב, אזי אין נתגלה מלכותו יתברך, ואזי נמשך חס ושלום קלפה מבחינת ערלת לב וחופה על הברית קדש, והיא בחינת הערלה דחפיא על ברית, שעל ידה נתכסה העטרה שעל הברית קדש שהיא בחינת מלכות, דהינו שנתכסה ונתעלם מלכותו כביכול, ועל־כן אנו מזהרין למול ולחתך את הערלה, ולפרע ולגלות העטרה כדי לבטל ולשבר הקלפה הזאת המכסית ואינה מנחת לגלות מלכותו יתברך, כדי שיתגלה מלכותו יתברך אשר בשביל זה נבראו כל העולמות.

וזה התקון אנו צריכין לעשות דוקא, כי איתא במדרש (בראשית רבה יא, ו) ששאלו המינין, אם המילה חביבה למה לא נתנה לאדם הראשון? ופרשו שם המפרשים, דהינו שהקשיא למה לא נברא האדם מהול, ומסיק המדרש שהטעם, כי כל מה שנברא בעולם צריך תקון, החטים צריכין לטחן וכו', אף האדם צריך תקון. ולכאורה עדין קשה ועליה אני דן, ולמה יצאת זאת מלפניו יתברך לברא את האדם וכמו כן כל הדברים מחסר תקון, עד שנצטרך אנחנו לתקן הכל, הלא בודאי היה יכל לברא הכל בשלמות שלא יהיה מחסר שום תקון. אך על־פי הנ"ל שאנו צריכין לחתך הערלה כדי לגלות מלכותו יתברך, וזה בהכרח שיהיה נעשה על ידינו דיקא.

כי עקר הערלה נמשכת מבחינת ערלת לב, טפשות הלב, שעל־ידי־זה נתטמטם ונתקלקל חלל הלב שהוא בחינת חלל הפנוי, ומשם נתהוו הקלפות שהם מעלימים מלכותו יתברך, שהוא בחינת ערלה דחפיא על ברית, ועקר ערלת הלב טפשות הלב נעשה על־ידי שבירת כלים שבא על־ידי רבוי אור, כידוע. ומשם התהוות הקלפות שהם בחינת כסילות וטפשות ואזי חזר האור לשרשו לבחינת אין־סוף, ואזי נשארו הכלים בלא חיות. ואזי נתטמטם חלל הלב וכו', כידוע ומובן כל זה ליודעי חן, ועל־ידי־זה כביכול, נתעלם בחינת המלכות כנ"ל.

וזה בחינת אכילת אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, שזה בחינת שהכניס טפשות בלב, כי האכילה סועד את הלב, כי 'פתא סעדא דלבא' (בראשית רבה מח, יא), וכשאוכלין בקדשה ובטהרה אזי מכניסין חכמה ודעת בלב בבחינת "ויאכל וישת וייטב לבו" (רות ג, ז), וזה בחינת תקון הבריאה. ולהפך, כשאוכלין שלא בקדשה, מכל שכן דבר אסור חס ושלום, אזי נכנס טפשות בלב ונטמטם חלל הלב, כי החכמה שבלב הוא כפי האכילה, כמובא בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימנים יז, רסג). ועל־כן אצל אכילת דברים טמאים, דיקא שם נאמר זה המקרא (ויקרא יא, מג): "ונטמתם בם", ודרשו רבותינו ז"ל (יומא לט.): אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. כי האכילה שלא בקדשה, כל שכן אכילת דברים טמאים חס ושלום הוא מטמטם החלל שבלב, כי נכנס בו טפשות בלב שהיא בחינת ערלת לב, כנ"ל.

וזה בחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע שפגם בו אדם הראשון, שהוא בחינת האכילה שעל ידו נפגם הדעת ואזי נכנס טפשות בלב ומטמטם החלל שבלב, שהוא בחינת קלקול הבריאה שזה בחינת שבירת כלים. וכן איתא בכתבים (עץ חיים שער לט, פרק א), שאדם הראשון על־ידי פגם אכילת עץ הדעת, על־ידי־זה חזר ונתהוה בחינת שבירת כלים וכנ"ל, ועל־ידי שאכל מעץ הדעת טוב ורע ונמשך ערלת לב, כי נטמטם החלל שבלב, שהוא קלקול הבריאה פגם כל העולמות והמדות כנ"ל. על־ידי־זה נתעלם מלכותו יתברך כנ"ל. ומזה נמשך ונשתלשל חס ושלום, ערלה דחפיא על ברית, שחופה ומכסה ומעלים התגלות מלכותו יתברך כנ"ל. וזה בחינת 'אדם הראשון משוך בערלתו היה' (סנהדרין לח:), כי על־ידי ערלת לב כנ"ל נמשך ערלת בשר, הינו ערלה דחפיא על ברית, כי נתעלם מלכותו יתברך כביכול על־ידי קלקול הבריאה שנעשה על־ידי הטפשות שבלב כנ"ל.

וכל זה נמשך מבחינת רבוי אור, שעל־ידי־זה נתהוה שבירת כלים, שמשם התהוות הקלפות הנמשכין מעץ הדעת טוב ורע. כי כשברא השם־יתברך את העולמות ואז צמצם את האור וכו' כנ"ל, כמבאר כל זה בדברי רבנו ז"ל הריני כפרת משכבו (סימן סד), ואזי לא היו הכלים יכולין לקבל את האור, ואז היה בחינת שבירת כלים, שמשם אחיזת עץ הדעת טוב ורע, שמשם אחיזת הקלפות. ועקר התקון של שבירת כלים הוא על־ידי האדם, כשזוכה לתקן מעשיו, שעל־ידי־זה מתקנין בחינת שבירת כלים, ועל־ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, על־ידי־זה חטא ופגם וקלקל את החלל שבלב, ופגם בבחינת הכלים והמדות הנעשים בהחלל שבלב, שהוא בחינת חלל הפנוי, כידוע. ועל־כן נתקלקלו הכלים והמדות כביכול, ולא יכלו לקבל את האור על־ידי שנפגמו, ועל־ידי־זה חזר וחדש בחינת שבירת כלים על־ידי חטאו כמובא, ועל־ידי־זה נמשך בחינת ערלה דחפיא על ברית, בחינת התעלמות מלכותו יתברך כנ"ל:

נמצא, שעקר הערלה החופה על הברית הנמשכת מבחינת ערלת לב היא באה על־ידי בחינת רבוי אור, שעל־ידי־זה נעשה שבירת כלים כנ"ל. ועקר רבוי האור היה מחמת שבשעת בריאת העולם לא היה בחינת 'אתערותא דלתתא'. ועל־כן לא היה באפשר שיהיו נעשין כלים גמורים לקבל האור במדה, כי עקר התהוות הכלים לקבל האור במדה נעשה על־ידי התחתונים דיקא, על־ידי בחינת אתערותא דלתתא, ומאחר שלא היה בשעת בריאת העולם אתערותא דלתתא, על־ידי־זה לא היו יכולים להתהוות כלים גמורים. ועל־כן היה בחינת שבירת כלים על־ידי רבוי האור, כי לא היו הכלים יכולים לקבל האור מאחר שלא היו כלים גמורים, מחמת שלא היה אתערותא דלתתא, כי עדין לא היה שום עולם ושום בני־אדם שיקבלו מלכותו שעל־ידי־זה יהיו נעשה כלים לקבל האור במדה כנ"ל. ועל־ידי־זה היה בחינת שבירת כלים, ומזה נתהוה בחינת פגם העץ הדעת וכו', ועל־ידי־זה נמשך ערלת לב, ומשם נמשך ערלת בשר שנתעלם מלכותו יתברך כביכול, על־ידי ערלה דחפיא על ברית כנ"ל.

ועל־כן אי אפשר לתקן זאת להכניע ולבטל הערלה דחפיא על ברית כי אם על ידינו דיקא. ועל־כן האדם צריך תקון, כמו שאיתא במדרש הנ"ל. כי אי אפשר שיתתקן כי אם על ידינו, על־ידי בחינת אתערותא דלתתא, כי אי אפשר שיהיה נברא מהול מן השמים, דהינו שיהיה בחינת התגלות העטרה שהיא בחינת התגלות המלכות מן השמים, כי עקר התגלות המלכות הוא רק על־ידי התעוררות התחתונים, שעל ידם נעשין כלים לקבל האור בהדרגה ובמדה, שעל־ידי־זה נתגלה מלכותו יתברך כנ"ל. אבל מלמעלה לבד אי אפשר כביכול לגלות מלכותו יתברך, כי יהיה בבחינת רבוי אור מאחר שאין כלים שלמים, כי עקר התהוות הכלים שעל ידם מקבלים האור במדה, שעל־ידי־זה נתגלה מלכותו יתברך הוא רק על־ידי אתערותא דלתתא כנ"ל.

ועל־כן בהכרח שיברא האדם ערל, שזה רמז שבתחלת בריאתו אז ערלה חפיא על הברית, כי אז עדין נתעלם בחינת המלכות, כביכול, שזה נמשך מבחינת רבוי אור, שעל ידה היה שבירת כלים, שמשם נמשכה הערלה מחמת שלא היו כלים לקבל האור, מאחר שלא היה אתערותא דלתתא. ואחר־כך אנו דיקא מלין אותו, כי כשאנו מתקנין אותו, אזי נתתקן על־ידי בחינת אתערותא דלתתא, שעל־ידי־זה נעשין כלים לקבל האור במדה שעל־ידי־זה נתגלה מלכותו יתברך. ועל־כן יש לנו כח למולו, דהינו לחתך ולשבר הערלה דחפיא על ברית ולגלות העטרה שהיא בחינת התגלות המלכות כנ"ל. ועל־ידי־זה שחותכין ערלת בשר, דהינו הערלה דחפיא על ברית שעל־ידי־זה נתגלה מלכותו יתברך כנ"ל, על־ידי־זה ממילא נמול ערלת הלב, טפשות הלב, כי עקר פגם הדעת דהינו הטפשות שבלב היה על־ידי בחינת רבוי אור וכו' כנ"ל. על־ידי שלא היה עדין בחינת אתערותא דלתתא, כי לא היה עדין שום עולם ושום בני־אדם שיקבלו על מלכותו, ועל־ידי־זה היה שבירת כלים ומשם נתהוה ערלת הלב, טפשות הלב, ומזה נמשכה הערלה כנ"ל.

ועל־כן עכשו אנו מתחילין ממטה למעלה, כי בתחלה היה להפך, כי בתחלה צמצם את האור, כביכול, ונתגלין מדותיו בתוך החלל וכו' ועל־ידי־זה נתגלה מלכותו יתברך, כי לא היה אפשר בענין אחר, כי לא היה עדין שום עולם כנ"ל, ומחמת זה היה בחינת רבוי אור וכו' כנ"ל. ועכשו אנו עושין להפך - ממטה למעלה, כי בתחלה אנו מגלין מלכותו יתברך, וזה בחינת המילה שמלין וחותכין הערלה דחפיא על ברית ומגלין העטרה שהיא בחינת התגלות המלכות כנ"ל. ואזי כשאנו מגלין מלכותו יתברך ומקבלין עלינו על מלכותו יתברך, על־ידי־זה יש לנו כח לעשות כלים לקבל האור בהדרגה ובמדה, שעל־ידי־זה יתגלה מלכותו יתברך יותר ויותר, ועל־ידי־זה שיש לנו זה הכח עכשו על־ידי בחינת אתערותא דלתתא לצמצם את האור לקבלו במדה כנ"ל, על־ידי־זה ממילא נמול ערלת לב, טמטום הלב, שנמשך על־ידי בחינת רבוי אור, על־ידי שלא היו כלים לקבל האור על־ידי שלא היה אתערותא דלתתא, כי עכשו יש לנו כח לעשות כלים על־ידי בחינת אתערותא דלתתא, על־ידי שכבר קבלנו עלינו על מלכותו בדרך כלל, שזה בחינת המילה, כנ"ל: