# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/62/9/

וזה בחינת הסעדה שעושין כשיש ברית מילה, כי עכשו התרה האכילה ועכשו היא מצוה גדולה לאכל, כי עקר הפגם בחינת ערלה דחפיא על ברית נמשך מבחינת ערלת לב, שנעשה על־ידי אכילת אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע. שעל־ידי־זה נפגם הלב, ונמשך טפשות אל הלב, כי האכילה סועד הלב, וכפי האכילה כן הוא הלב כנ"ל (אות ד), וכמבאר בדברי רבנו ז"ל הריני כפרת משכבו במקום אחר (סימן ס). ועל־כן עכשו שמלין ערלת בשר וערלת לב, ומתקנין פגם עץ הדעת, על־כן עכשו מצוה לאכל, כי עכשו האכילה היא אכילה דקדשה, שעל ידה ממשיכין חכמה אל הלב, שהוא תקון הבריאה בבחינת "ויאכל וישת וייטב לבו" כנ"ל. כי עקר אכילה דקדשה הוא כפי תקון הברית, בחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", וצדיק הוא 'מאן דנטיר ברית קדישא' (זהר נח נט:). ועל־כן עכשו שיש תקון הברית על־ידי המילה על־כן מצוה לאכל, כי על־ידי האכילה דקדשה סועדין את הלב ומחיין אותו, כי על־ידי אכילה דקדשה נמשך חכמה ודעת, כי המח הוא כפי האכילה, כמובא בדברי רבנו ז"ל הריני כפרת משכבו (סימן יז). והחכמה היא מחיה את הלב, הינו כי החכמה היא עקר החיות של כל העולמות והמדות שנתגלין בחלל שבלב כנ"ל, והבן. ועל־כן עכשו כשיש תקון הברית, שהוא בחינת מצות מילה, עכשו הוא מצוה לאכל כנ"ל. כי האכילה של סעדת ברית מילה היא בבחינת אכילת שבת ויום טוב שהם קרויים אות, בחינת תקון הברית. ועל־כן אז מצוה לאכל סעדת שבת ויום טוב. וזהו בחינת סעדת ברית מילה, כנ"ל: