# כ

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/64/20/

וזה בחינת סוד העבור שלא נמסר אלא לגדולי צדיקים, כמו שכתוב (דברים ד, ו): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ואמרו רבותינו ז"ל (שבת עה.) - זה סוד העבור. כי סוד העבור הוא לחשב חשבון הזמנים, כדי לידע מתי ראש חדש ומתי כל המועדים והזמנים המקדשים, ועקר קדשת כל הזמנים הוא כדי להעלות הזמן לקשרו ולבטלו בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל, וכמבאר בהראשי פרקים (בסימן עט בלקוטי תנינא), עין שם. ועל־כן בודאי הוא סוד גדול ונורא שאין יודעין אותו כי אם גדולי מבחרי הצדיקים החכמים האמתיים, שהם יודעין זה הסוד של הזמן העובר בזה העולם, אשר באמת אינו עולה כהרף עין, והכל כלול בבחינת למעלה מהזמן, ועל־ידי־זה הסוד הם יודעין איך לעבר שנים ולקבע חדשים, להשוות שנות החמה עם שנות הלבנה, כדי שיהיו המועדים בזמנם, כדי שנזכה כלנו על־ידי קדשת הזמנים לצאת מתחת הזמן, ולזכות לדעת שלם להתקשר ולהכלל בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל.

כי חמה ולבנה הם בחינת יום ולילה, מאור הגדול ומאור הקטן, אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה. וכל זה הוא זמן ולמעלה מהזמן, כי עקר התגברות הטעות של אריכת הזמן הוא בחינת חשכת לילה, בחינת שנה, שהיא הסתלקות הדעת כנ"ל, אבל בבחינת אור יום שהוא בחינת דעת בחינת אספקלריא המאירה שם הוא בחינת בטול הזמן כנ"ל, אבל בזה העולם מחמת גשמיות העשיה שמסתיר ומחשיך אור השכל האמת, על־כן לאו כל אדם זוכה לשלמות הדעת שהוא בחינת אור יום באמת, עד שישיג בחינת למעלה מהזמן, כי בדעת שלנו אי אפשר להשיג זאת כנ"ל.

ועל־כן גם ביום שהוא בחינת בטול הזמן נגד הלילה והשנה כנ"ל, כי ביום רואין שכל השבעים שנה שבחלום הם רק רבע שעה כנ"ל, אף־על־פי־כן גם אז ביום אין זוכין לבטול הזמן בשלמות, כי נדמה לנו שהזמן שלנו בהקיץ נחשב לזמן כנ"ל, והכל מחמת חסרון הדעת מחמת שבאמת גם ביום אין דעתנו שלם בשלמות.

ועל־כן ישראל מונין ללבנה ואמות העולם לחמה, מה שלכאורה היה ראוי להפך, אך באמת זהו עקר שלמות השכל האמת שמאירין בנו הצדיקים האמתיים, כי אנו יודעין האמת, שאין לנו דעת שלם שהוא בחינת אור השמש בשרשו. ועל־כן אין אנו משיגין בחינת למעלה מהזמן, על־כן אנו מונין ללבנה שהיא בחינת אספקלריא שאינה מאירה, בחינת חסרון הדעת, הינו שאנו יודעין שאין דעתנו שלם, ואנו מאמינים בדברי הצדיקים שבאמת אין שום זמן כלל, רק שאין דעתנו שלם להשיג זאת. ועל־כן אנו מונין ללבנה, כי באמת כל אור החמה ולבנה וכוכבים ומזלות שבזה העולם, אשר על ידם מתנהג הזמן - כלם הם רק בבחינת לבנה, בבחינת אספקלריא שאינה מאירה כנגד עולם העליון הגבה מזה העולם, כי עקר האור הוא הדעת [כמובא במקום אחר (בסימן לז)], דהינו לדעת את השם־ית ברך שהוא שרש האור, כמו שכתוב (תהלים כז, א): "ה' אורי וישעי". והשם־יתברך הוא למעלה מהזמן, ושם הוא בחינת שרש כל המאורות, בחינת מאורות מלא, אבל למטה בזה העולם כל המאורות הם בבחינת מארת חסר, הינו בחינת חסרון הדעת, שמשם נמשך הטעות של הזמן שמתנהג על־ידי המאורות, וכנ"ל.

וזה עקר כל עבודת ישראל - להשלים חסרון המארת, שיהיה בחינת מאורות מלא, דהינו למלאות פגימת הלבנה ויהיה "אור הלבנה כאור החמה" וכו' (ישעיה ל, כו) כידוע, הינו שנזכה להשיג זה הדעת בשלמות, לידע איך הזמן שהוא מחסרון הדעת מבחינת לבנה נכלל בבחינת למעלה מהזמן, כי באמת אין שום זמן כלל, רק עקר הזמן הוא מחמת חסרון הדעת שהוא בחינת לבנה, ואף־על־פי שבזה העולם אי אפשר לנו להשיג דעת הזה בשלמות, אף־על־פי־כן על־ידי־זה בעצמו שאנו יודעין האמת שאין לנו דעת, ואנו מאמינים בדברי הצדיקים שמסבירין לנו האמת שאין שום זמן כלל כנ"ל, ושאין שום חיות ותכלית בזה הזמן העובר כי אם לעסק בתורה ומצות, שעל־ידי־זה נכללין בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל, על־ידי־זה בעצמו אנו ממלאין פגימת הלבנה ששם אחיזת הזמן, וזוכין להכלל בבחינת למעלה מהזמן, כי על־ידי האמונה בעצמו שאנו מאמינים בהאמת שמאירין בנו הצדיקים, מה שאין אנו יכולין להשיג בשכלנו, על־ידי־זה בעצמו נכללין בבחינת זה השכל כאלו היינו משיגין אותו, וגם על־ידי האמונה זוכין אחר־כך לבא אל השכל, כמו שמבאר על פסוק (שמות יז, יב): "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", עין שם (בסימן צא).

ועל־כן על־ידי שאנחנו מונין ללבנה שמורה על חסרון הדעת, על־ידי־זה ממלאין פגימת הלבנה, כי על־ידי שאנו מונין ללבנה אנו מודים האמת שאין דעתנו שלם. וכל הזמנים של המאורות, כלם הם בבחינת לבנה שהיא חסרון הדעת אספקלריא שאינה מאירה, כי עקר הזמן מחסרון הדעת, אבל באמת אין שום זמן כלל. ומאחר שאנו מאמינים ומודים על זה, נמצא, שאנו יודעין מבחינת למעלה מהזמן על־ידי האמונה, ועל־ידי־זה בעצמו אנו נכללין בבחינת למעלה מהזמן שהיא בחינת מאורות מלא, ונשלם פגימת הלבנה ונעשה אור הלבנה כאור החמה, דהינו שהזמן נכלל בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל. והכל על־ידי האמונה, דהינו על־ידי שאנו מונין ללבנה שעל־ידי־זה אנו מודים על חסרון דעתנו, שרק מחמת זה נדמה שיש זמן, אבל באמת אין שום זמן כלל, ואנו צריכין לבלות כל ימינו על התורה והעבודה כדי להכלל בחינת למעלה מהזמן, ועל־ידי־זה נכללין באמת בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל.

אבל העכו"ם הם בהפך, שהם תחת הזמן. ועל־כן הם מונין לחמה שהוא אור יום, שהוא בחינת הדעת, הינו שהם אינם רוצים להשליך שכלם המגשם, ונדמה להם ששכלם שלם, וכאלו זה הזמן הנדמה לזמן הוא זמן באמת, ועל־כן הם מונין לחמה, כאלו המאורות שבזה העולם שעל ידם הזמן - הם מאורות שלמים, וכאלו חס ושלום אין אור גבה מהם חלילה, וכאלו אין דעת גבה מדעתם חס ושלום, ועל־כן באמת הם כבושים תחת הזמן ומבלים ימיהם על הבלי הזמן, כי הם בחינת (משלי טז, כח): "נרגן מפריד אלוף" - שמפריד אלופו של עולם, שחולקין ומפרידין בין הזמן לבחינת למעלה מהזמן, שזהו בחינת "אשר חלק להם", 'חלק' דיקא, כנ"ל (אות טז).

אבל באמת אינו כן, כי באמת כל המאורות שבזה העולם הם רק בחינת לבנה, אספקלריא שאינה מאירה, כנגד אור הגבה מהם בעולם השני, וכן מעולם לעולם עד תחלת הבריאה - תחלת התהוות הזמן שהכל בבחינת חסרון, בחינת לבנה, בחינת חסרון הדעת כנגד שרש המאורות, ששם אור כל האורות בשלמות, ושם הוא בחינת למעלה מהזמן, רק שאי אפשר לנו להשיג כל זה בדעתנו. ועל־כן אנו מונין ללבנה, כי אנו מודין על האמת שאין דעתנו שלם שזה עקר הדעת האמתי בבחינת (קהלת ז, כג): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", שעקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה (כמו שמבאר בלקוטי תנינא בסימן פג). ועל־ידי־זה אנו ממלאין פגימת הלבנה וכו' כנ"ל, והבן היטב: