# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/64/3/

וזה בחינת מצות מילה בשמיני, כי אף־על־פי שעקר התכלית הוא לזכות לבחינת למעלה מהזמן שיתבטל הזמן לגמרי כנ"ל, אף־על־פי־כן אי אפשר לזכות לזה כי אם על־ידי שנשמת האדם ירדה למטה בעולם הזה עד שנתלבשה בימים בזמן ובמדות, וצריך האדם להאריך ימים דיקא בזה העולם, אף־על־פי שבאמת כל תכליתו שיזכה לבטול הזמן לבחינת למעלה מהזמן, אף־על־פי־כן צריך דיקא להאריך ימים ושנים בזה העולם, כי כל מה שחי יום יותר בזה העולם ועובד ה' ביותר בזה העולם בזמן ובימים, על־ידי־זה זוכה לשלמות הדעת ביותר, וזוכה ביותר לבחינת למעלה מהזמן. וזה עקר אריכת ימים שצריכין לזכות בזה העולם, בחינת (דברים כב, ז): "למען ייטב לך והארכת ימים", דהינו שיזכה בכל יום ויום מימי חייו להכלל בבחינת יום שהוא כלו ארך, שהוא בחינת עולם הבא שהוא למעלה מהזמן.

וזה בחינת זקנה דקדשה, בחינת זקן - זה קנה חכמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין לב:). כי כל מה שנזקן יותר צריך לקנות חכמה ודעת אמתי יותר, ואז נכלל בכל יום בבחינת הזקנה שלמעלה, שהיא בחינת אריכות ימים ושנים האמתיים, שהיא בחינת למעלה מהזמן שמשם עקר החיים, עקר אריכת ימים ושנים. [וכמובן כל זה בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימן כא; תנינא ז, סא)].כי מי שאינו זוכה לדעת אמתי בימי חייו, אפלו אם ירבה כחול ימים - אין זה אריכות ימים כלל, כמו שכתוב (קהלת ו, ו): "ואלו חיה אלף שנים פעמים וטובה לא ראה" וכו'. כי מה יתרון לו ברבוי ימיו העוברים כצל עובר, כי הלא בכל יום האדם מת, כי היום שחי לא יחיה עוד. ואם כן הוא מת בכל יום, בבחינת (קהלת ז, א): "ויום המות מיום הולדו", שתכף מיום הולדו ממש מתחיל האדם למות מיד. וזה ברור ומובן לכל בר דעת לכל מי שיש לו מח בקדקדו. ואם כן מה יתרון לבן מאה שנים על בן יום אחד, אדרבא, זה מת יום אחד וזה מת מאה שנים. וכמו שכתוב שם בקהלת (ו, ג): "הלא טוב ממנו הנפל". כי תחת הזמן אין שום חיים כלל, כי שם עקר אחיזת סטרא דמותא, כנראה בחוש לכל שהזמן הולך ומת בכל יום ובכל עת ובכל שעה, כי כל בני האדם וכל מין בעלי חיים אשר על פני האדמה מימות עולם כלם הולכים ומתים בכל שעה ובכל יום, כי היום והשעה שחיים - לא יחיו עוד כנ"ל. ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח:): 'רשעים בחייהם קרויים מתים', מאחר שנמשכין אחר הכסילות והרוח שטות, שהיא בחינת תחת הזמן שחולף ועובר וכלה בכל רגע שהוא סטרא דמותא.

כי עקר החיות באמת הוא רק מחי החיים, שהוא למעלה מהזמן, וכל עקר קיום הזמן הוא בשביל ישראל ובשביל הצדיקים שעוסקין כל ימיהם בתורה ועבודה, שעל־ידי־זה משלימין דעתם ונכללין בבחינת למעלה מהזמן, ומקשרין ומעלין בחינת הזמן לבחינת למעלה מהזמן. והם זוכין לחיים אמתיים לעד ולנצח, ומהם עקר המשכת החיות לכל באי עולם בשביל קיום העולם, כי הכל נברא ומתקים בשביל הצדיקים, כידוע.

הכלל, שעקר החיות האמתי הוא בבחינת למעלה מהזמן, אך אי אפשר לבא לזה כי אם על־ידי שהאדם בא בתוך הזמן ששם עקר הנסיון והצרוף שלו וצריך דיקא להאריך ימים בזה העולם, כי בכל יום שחי יותר וזוכה לקדש עצמו כראוי אזי משלים דעתו בכל יום יותר וזוכה בכל יום ויום להכלל יותר ויותר בבחינת למעלה מהזמן שזה עקר התכלית כנ"ל. וזה בחינת מילה בשמיני שצריך שיעברו על הולד הנולד שבעה ימי ערלה שהוא בחינת העדר הדעת, בחינת ערלה דחפיא על ברית, עננין דמכסין על עינין, שמשם עקר אחיזת הזמן ואחר־כך דיקא חותכין הערלה ומעבירין הכסילות החופה על המח ומשלימין דעתו, כדי שיוכל לזכות לבחינת למעלה מהזמן שהוא התכלית, כי כן הדבר, כי אי אפשר להאדם לבא לבחינת למעלה מהזמן שהוא שלמות הדעת עד שיעבר תחלה תחת הזמן שהוא בחינת העדר הדעת, ויתנסה ויצטרף שם, ויזכה לקדש עצמו כראוי, אז יזכה על־ידי הזמן דיקא לעלות ולהכלל בבחינת למעלה מהזמן, שזהו בחינת כריתות ובטול הערלה שהוא תקון הברית, שהיא שלמות הדעת, שזוכין דיקא אחרי שעברו שבעה ימים שהם כלל הזמן, כי כל הזמן נכלל בשבעת ימי השבוע, ואז דיקא זוכין לבחינת למעלה מהזמן שהוא שלמות הדעת, שזוכין על־ידי מצות מילה ביום השמיני שהוא בחינת למעלה מהזמן, כי יום השמיני הוא בחינת למעלה מהזמן, כי ביום השמיני הוא בחינת בינה עלמא דאתי שהוא למעלה מהזמן, למעלה משבעת ימי הבנין, ששם אחיזת הזמן, כידוע: