# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/64/6/

נמצא, שתקון הזכרון הוא על־ידי בחינת בטול הזמן שזוכין על־ידי שלמות הדעת. וזה אנו צריכין לתקן על־ידי מצות מילה, כי צריכין לתקן את הזכרון שהוא בחינת זכר, שהוא לשון זכרון, ושם עקר מצות מילה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קח.): מנין שהמילה באותו מקום שנאמר (בראשית יז, יד): "וערל זכר" - מקום שנכר בין זכר לנקבה. כי עקר התקון להעביר הערלה החופה על הברית, שהיא הכסילות החופה על המח כדי לזכות לבחינת בטול הזמן, לצאת מהבלי הזמן ותאותיו שעקר התגברותו בתאוה זאת כידוע, כדי לזכות לזכרון שהוא בחינת סטרא דדכורא, בחינת זכר כנ"ל, להכניע ולבטל תאות נשים שמשם עקר השכחה, בחינת (בראשית מא, נא): "כי נשני ה' את כל עמלי" וכו', ושם עקר אחיזת הזמן. כי עקר אחיזת הזמן הוא מסטרא דנוקבא, שהיא בחינת חסרון הדעת, בחינת (שבת לג:): 'נשים דעתן קלה', כי כל הסדר זמנים ועתים הם בבחינת מלכות, שהיא בחינת נוקבא כידוע (פרי־עץ־חיים, שבת פרק כד).

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.): "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" (תהלים לו, ו) - 'זו אשה'. 'לעת מצא' דיקא, כי שם עקר העת והזמן כנ"ל, כי עקר הזמן בבחינת שנה ותרדמה חסרון הדעת כנ"ל, ועל־כן בשעת שנה נקטן הדעת מאד. וכל בנין האשה על־ידי שנה ותרדמה, כמו שכתוב (בראשית ב, כא): "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח" וכו', ועל־כן שם עקר הזמן כנ"ל. וזה כל עבודת האדם לקשר ולהעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן לבטל תאות נשים, ולא יפל לבחינת הזמן חס ושלום ששם כל הבלין וכסופין, אדרבא, יזכה להעלות ולקשר הזמן בחינת האשה, לבחינת למעלה מהזמן שהוא בחינת זכר, עד שיתבטל הזמן ויכלל בבחינת למעלה מהזמן, בבחינת (זהר חקת קפג:): 'באתר דאית דכר נוקבא לא אדכר תמן' (במקום שיש זכר, נקבה לא מזכרת שם).

וזה בחינת אשה 'עולה עמו ואינה יורדת עמו' (כתבות סא.), כי כל תקונה על ידו, שצריך להעלות אותה ולקשרה לבחינת למעלה מהזמן ששם עקר החיים, כי במקומה - בבחינת הזמן - שם עקר אחיזת סטרא דמותא חס ושלום, בבחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות מות", וכנ"ל (אות ג) שעקר המיתה בבחינת הזמן. אבל הוא צריך לקדש עצמו כראוי, באפן שיזכה להעלות אותה ולקשרה לבחינת למעלה מהזמן, בבחינת (קהלת ט, ט): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך" וכו' - שצריך לראות להמשיך חיים, דהינו על־ידי שמקשר ומעלה הזמן בחינת אשה לבחינת למעלה מהזמן ששם עקר החיים. ועל־כן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות (קידושין לד.), כי הם בעצמן אין להם כח לתקן ולקשר הזמן לבחינת למעלה מהזמן, שזהו בחינת כל המצות עשה שהזמן גרמא, וכמובן מזה בסימן ע"ט בלקוטי תנינא בהראשי פרקים שמצאנו מאדמו"ר ז"ל המתחילים: "הקל קול יעקב", עין שם.

וזה בחינת גדל הצער והכאב שצריך לסבל התינוק בעת המילה, כי לזכות לבחינת למעלה מהזמן זה אי אפשר כי אם על־ידי בטול אל התכלית, שאי אפשר לבא לזה כי אם בסתימו דעינין, שזהו בחינת מה שהאדם סוגר וסותם עיניו בחזקה מאד בעת יסורים וכאבים גדולים, רחמנא לצלן, כמבאר כל זה (בסימן סה) בהתורה "ויאמר בעז אל רות", עין שם היטב. ועל־כן נתנה לנו התורה מצוה הזאת על־ידי יסורים וכאב גדול, כי מעצם הכאב, אזי התינוק סותם וסוגר עיניו בחזקה מאד, כנראה בחוש. ועל־ידי־זה 'אף־על־פי דאיהו לא חזי מזלה חזי' (אף־על־פי שהוא לא רואה, מזלו רואה), כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה ג.), כי נכלל נשמתו אז בבחינת בטול למעלה מהזמן. ועל־ידי־זה ימשך עליו רשימה מבחינה זאת, עד שיזכה בימי חייו לבא לבחינה זאת לבטל חסרון הדעת ולהשלים דעתו, עד שיזכה לבחינת בטול הזמן שזה עקר התכלית כנ"ל.

ועל־כן זה העור הנ"ל שזכה לתכלית שרש הזכרון לתכלית בטול הזמן לגמרי לגמרי כנ"ל, על־כן היה נראה כעור לגמרי, כי זכה לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, כאשר התפאר את עצמו שאין לו שום הסתכלות בזה העולם, כי כל העולם אינו עולה אצלו כהרף עין כנ"ל, כי אי אפשר לזכות לבחינת בטול הזמן שהוא התכלית כי אם בסתימו דעינין כנ"ל, שזהו בחינת הצער והכאב של התינוק בעת המילה שעל־ידי־זה סותם עיניו וכו' כנ"ל: