# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/65/16/

וזה בחינת טבילת הגר אחר המילה. כי המים מטהרין מכל הטמאות, כי המים של מקוה ישראל נמשכין מבחינת המים המבארין בהתורה הנ"ל, שהם מימי התורה הנמשכין מהזריחה של הרשימו של הבטול הנ"ל, שהם מכבין צמאון הנפש, שהם היסורין הרוצים להתגבר ביותר חס ושלום כששבין מהבטול, כמבאר שם היטב, עין שם. שזהו בחינת (ישעיה נה, א): "הוי כל צמא לכו למים" וכו', עין שם.

וזה בחינת (שם יב, ג): "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", כי משם, מבחינת הבטול הנ"ל שהוא התכלית, שהוא כלו אחד כלו טוב, משם נמשכין כל מעיני הישועה, כי שם כלו טוב, על־כן משם נמשכין כל מעינות הישועה מכל הצרות שבעולם, ומאלו המעיני הישועה מקבלין המים בששון, 'בששון' דיקא, כי הכלי לקבל המים משם שהוא בחינת התורה, היא השמחה, שהיא הכלי לשאב המים על ידה, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וזהו "ושאבתם מים בששון", הינו עם הששון תשאבו המים, כי הששון והשמחה היא הכלי לשאב המים על ידה ממעיני הישועה שנמשכין מהזריחה של הבטול הנ"ל.

וזה שתרגם על פסוק זה: 'ותקבלון אולפן חדת מבחירי צדיקיא'. כי כל החדושי תורה האמתיים שהם אולפן חדת - נמשכין משם כנ"ל. וזה 'מבחירי צדיקיא', כי אי אפשר לבא אל התכלית הנ"ל ולשאב משם אולפן חדת, בחינת חדושי תורה האמתיים, כי אם על־ידי גדולי הצדיקים האמתיים, בחינת 'בחירי צדיקיא' - המבחרים שבצדיקים, שהם בחינת בעלי השדה הנ"ל, שהם דיקא יכולין להביא את כל אחד אל התכלית, וכנ"ל.

ואלו המים הם בחינת מימי המקוה הקדוש של ישראל, שנאמר עליהם (ירמיה יד, ח): "מקוה ישראל ה' מושיע בעת צרה", מושיע ודאי, ההוא דמקורא דמקוה בידיה, כמו שאיתא בתקונים (קמג:), כי הם נמשכין ממעיני הישועה הנ"ל, שהם מושיעין מכל הצרות בודאי כנ"ל, כי הם נמשכין ממקור המקוה הקדושה שהם מקור מים חיים הנמשכין מבחינת הבטול הנ"ל, ששם מקור החיים בבחינת "כי עמך מקור חיים" וכו'. וזהו "מקוה ישראל ה'", כי בהמקוה נכללין באלקותו יתברך בה' אחד, ששם כלו טוב שמשם כל הישועות כנ"ל, ומשם כל הטהרות לכל הטמאות שנמשכין מחיזו דהאי עלמא, שכלן נתבטלין על־ידי שנכללין ונתעלמין בכל גופו מראש ועד עקב בתוך מימי המקוה, שנמשכין ממעיני הישועה הנ"ל, שנובעין מהזריחה של הבטול הנ"ל. ושם נטהר הגר מזהמת השבעים עכו"ם, ונכלל בקדשת ישראל שהיא קדשת התורה והמצות שנכללין בשבעים פנים וכנ"ל.

ועל־כן שעור מקוה ארבעים סאה - כנגד ארבעים יום שבהם נתנה התורה, שנמשכת מהזריחה של הבטול הנ"ל, שצריכה לעבר ולילך דרך ארבעים יום, עד שתצטיר באותיות ודבורים, שהם בחינת כלים, כדי שנוכל לקבלה בזה העולם, וזה בחינת ארבעים סאה של המקוה, כי משם נמשך המקוה, כנ"ל: