# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/65/17/

ועל־כן אי אפשר להגר להתגיר כי אם על־ידי בית דין של שלשה, כי אי אפשר לצאת מהזהמא דהאי עלמא ולכנס בקדשת ישראל כי אם על־ידי צדיקי הדור הנ"ל, שהם בחינת בחירי צדיקיא, שהם בחינת בעלי השדה הנ"ל, שרק על ידם באין אל התכלית הנ"ל. ועל־כן הגר שבא להתגיר ולצאת מטמאת השבעים עכו"ם ולכנס בקדשת ישראל, בקדשת השבעים פנים לתורה שנמשך מהבטול הנ"ל, אי אפשר לו כי אם על־ידי בית דין של שלשה, כי בכל מקום שיש שלשה דינים - הם מקבלים ויונקים ידיעת התורה ממשה רבנו עליו השלום, שהוא כלל התורה והוא עקר בחינת בעל השדה הנ"ל שהוא מביא את כל ישראל אל התכלית, על־ידי התורה שנתן לנו על־ידי עצם נפלאות הבטול שלו שעלה למרום, ושהה שם שלש פעמים ארבעים יום, לחם לא אכל וכו' (שמות לד, כח), עד שזכה להמשיך משם כל התורה כלה לחיותנו כהיום הזה, וכל הדינים שבעולם צריכין לקבל ממנו, כי עקר הדינים הם סמוכין, שצריכין שיהיו סמוכין מהרבי שלהם שסמכן, שהוא נסמך מרבו ורבו מרבו עד משה רבנו עליו השלום (רמב"ם הלכות סנהדרין, פרק ד, הלכה א). ועל־כן הדין נקרא 'אלקים' (שמות כב, כז), כי הוא מקבל ממשה רבנו שמביא כל ישראל אל התכלית, ובפרט הצדיקים אמתיים שהם השופטים והדינים אמתיים שבכל דור, שמשפיע עליהם דעתו הקדושה לכלל באלקותו יתברך על־ידי הבטול הנ"ל ברצוא ושוב שמשם מקבלים דעת התורה לשפט צדק. ועל־כן נקראים 'אלקים', כי נכללין באלקותו יתברך על־ידי הבטול הנ"ל. ועל־כן אי אפשר להגר להתגיר ולכנס בקדשת התורה, שהיא על־ידי בחינת הבטול הנ"ל כנ"ל, כי אם על־ידי השלשה דינים שמקבלין כח מהצדיקי אמת הנ"ל, שהם בחינת משה, שעל־ידי־זה זוכין לבא אל התכלית, שעל־ידי־זה מתגירין הגרים ונכנסין בקדשת ישראל, וכנ"ל.

ועל־כן הם שלשה דינים, כי כשממשיכין התורה מהרשימו הנ"ל שהוא על־ידי הכלים שעושין לקבל אור הזריחה הנ"ל, ואלו הכלים הם בחינת העשרה תקונין, שהם בחינת עשר ספירות, שהם כלל כל הכלים הקדושים, שכלם כלולים בשלש קוין שהם חסד ודין ורחמים, שהם בחינת שלשה אבות שבהם כלולים כל העשר תקונין שהם עשר ספירות, כידוע.

וזה בחינת מאמר אליהו ז"ל (תקוני זהר דף יז ע"א), ששם מבאר ומובן למשכיל כל ענין הבטול הנ"ל, ובחינת הכלים לקבל האור הנעשין על־ידי בחינת רצוא ושוב הנ"ל, כמו שאיתא שם: 'אנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא דכל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל'. זהו בחינת בטול הנ"ל, ששם כלו אחד, ושם הכל סתום ונעלם ולית מחשבה תפיסא תמן כלל. וזהו בחינת 'רצוא', שהיא בחינת בטול הנ"ל. ואחר־כך מתחיל לדבר מבחינת 'ושוב', שהוא מה שאיתא: אנת הוא דאפיקת עשר תקונין וקרינן להון עשר ספירן וכו' - ומבאר והולך שכל העשר ספירות כלולין בשלשה, חד אריך, וחד קצר, וחד בינוני - שהם בחינת השלשה קוין, חסד דין רחמים כמובא. וזה בחינת השלשה דינים הנ"ל. ועל־כן התורה משלשת בכל בחינותיה, כמו שאיתא (שבת פח.): 'בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאה על־ידי תליתאה לעם תליתאה' וכו'. כי כל התורה נמשכת מהרשימו הנ"ל, שצריכין לשאב המים משם על־ידי הכלים שהם כלולים בשלש, כנ"ל: