# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/65/18/

וזה בחינת בין המצרים שאז מתאבלין על חרבן בית־המקדש, ואחר־כך מתנחמין בשבע דנחמתא שקורין משבת נחמו עד ראש השנה, כי עקר האבלות והבכיה על חרבן בית־המקדש הוא על מה שנתרחקנו מעל אבינו שבשמים כל כך ואין אנו יכולין לבטל עצמנו ולהסתכל על התכלית מגדל החרבן, כי עקר הבטול הנ"ל כראוי זוכין בבית־המקדש שהוא גאון עזנו מחמד עינינו, וכמו שכתוב (מלכים־א ט, ג): "והיו עיני ולבי שם".

כי בענין הבטול הנ"ל, יש כמה בחינות באדם ובזמן ובמקום, כי כל מה שגוף האדם קדוש וטהור ביותר - כן יכול לבטל עצמו ביותר ולשאב מימי התורה משם, כי יש לו כלים ראויים לקבל, וכן יש זמן שמסגל ביותר לבחינת בטול הנ"ל, שהוא זמנים המקדשים, שהם כל הימים טובים, ובראשם שבת שהוא מעין עולם הבא, ששם עקר הבטול, כמבאר בסוף התורה, שהבטול הנ"ל הוא בחינת עולם הבא, בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (תענית לא.): 'עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא וכל אחד מראה באצבעו' וכו', עין שם והבן היטב. כי התנוצצות הבטול הנ"ל אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה, כי אם לכל חד כפום מה דמשער בלביה.

וכן יש שנויים במקום. וזהו בחינת גדל מעלת קדשת ארץ־ישראל, כי שם המקום המקדש שיכולין שם לבטל עצמו באור אין־סוף, ולהמשיך אלקותו יתברך על עצמו על־ידי התורה שממשיכין משם בכל פעם. ועל־כן אין תורה כתורת ארץ־ישראל (בראשית רבה טז, ד), וכל הדר בארץ־ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכו' (כתבות קי:), כי שם דיקא זוכין להמשיך על עצמו אלקותו יתברך על־ידי הבטול הנ"ל.

ועקר קדשת ארץ־ישראל הוא הבית־המקדש, ששם הוא בית קדשי קדשים, ששם נקדת האבן שתיה, שדרך שם מתבטלין בהיחיד קדמון שברא העולם יש מאין המחלט, שהתחלת בריאתו מנקדת האבן שתיה, כמו שכתוב (תהלים נ, ב): "מציון מכלל יפי אלקים הופיע", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא נד:). ובעונותינו הרבים נחרב בית מקדשנו מחמד עינינו וגלינו מארצנו וכו', ואין אנו יכולין לעלות ולראות ולהשתחוות בבית בחירתנו וכו', להתבטל ולהכלל שם באחדותו יתברך, שזהו עקר מצות עלית רגלים לבית המקדש לראות ולראות את פני ה' וכו'. ועל זה צריכין לבכות ולהתאבל מאד, כי "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחלנו" (איכה ה, טו) - 'מחלנו' דיקא, בחינת המחול הנ"ל, שעתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבא, שהוא בחינת הבטול הנ"ל, שמשם היינו זוכים בבית־המקדש להמשיך על עצמנו בחינת בטול, גם בזה העולם, ומשם עקר השמחה והמשוש. ובעונותינו הרבים על־ידי החרבן "שבת משוש לבנו נהפך" וכו', כי "ערבה כל שמחה" (ישעיה כד, יא), כי עתה קשה מאד מאד לבטל עצמנו מחמת תקף הסטרא אחרא שהתפשטה בעולם מאד המבלבלת מאד ראות העין בחיזו דהאי עלמא, ואינה מנחת להסתכל על התכלית שהוא כלו טוב, שזה עקר היסורין ומרירות והצרה של הגלות [וכמו שמבאר במקום אחר (בסימן ר"נ)].

ועל־כן צריכין לבכות מאד, ועקר הבכיה הוא על שרפת התורה שנמסרו רזיה לחיצונים (פרי עץ חיים, תקון חצות, פרק ג), ואין אנו יכולים להמשיך תורה מהבטול הנ"ל, מחמת שהעולם מבלבל מאד מאד בתאות והבלי עולם הזה. וזה (איכה א, טז) על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם וכו', 'רחק' דיקא, כי התכלית שמשם כל הנחמות רחק ממנו מאד מחמת גדל החרבן, ועל־כן צריכין לבכות הרבה ועל־ידי הבכיה דוחין הדמעות לחוץ שהם חלקי הראות [כמובא בדבריו ז"ל כמה פעמים (בסימן רנ ועוד)], ועל־ידי־זה דוחין ומגרשין הראות של חיזו דהאי עלמא שהם גרמו החרבן, שעל זה אנו בוכין ומתודין שאנחנו גרמנו כל זה בעונותינו שהלכנו אחר עינינו. ומאחר שאנו בוכין על זה - אנו מגרשין על־ידי הדמעות את חלקי הראות שנטו אחר חיזו דהאי עלמא, וצריכין לבכות כל כך עד שמתוך גדל הצער והמרירות הכאב שירגיש מגדל החרבן שגרם בעונותיו, שמעכבין הבנין שנחשב כאלו החריבו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי יומא, פרק א, הלכה א), עד שיבא על־ידי־זה לבחינת בטול הנ"ל, בבחינת (איכה ג, מט־נ): "עיני נגרה ולא תדמה מאין הפגות עד ישקיף וירא ה' משמים", כי כשסותם עיניו כנ"ל ומסתכל רק על התכלית כנ"ל, כמו כן הקדוש־ברוך־הוא משקיף ומשגיח עליו מלמעלה, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ב.): לענין העולים לרגל - כדרך שהוא בא לראות כך הוא בא לראות.

ועל־כן על־ידי האבלות והצער שעל־ידי־זה בא לבטול הנ"ל, על־ידי־זה בא לשמחה בבחינת (ישעיה סו, י): "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ל:). והשמחה הוא כלי לקבלת התורה משם, שזה עקר הנחמה בבחינת (תהלים קיט, נ): "זאת נחמתי בעניי" וכו'. והעקר הוא על־ידי צדיקי הדור האמתיים שיונקים מבעל השדה הנ"ל, שיכול להביא הכל אל התכלית שהם עקר נחמות ישראל, בבחינת (בראשית ה, כט): "זה ינחמנו ממעשינו" וכו':