# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/65/2/

ועל־כן מלין את התינוק ביום השמיני אחר שעברו עליו שבעה ימים, שהם כנגד שבעת ימי בראשית, שהם בחינת שבעת ימי הבנין שבהם נברא העולם שכולל כל השבע מדות שבהם טוב ורע, כי יש שבע מדות בקדשה, וכן להפך כידוע (דגל מחנה אפרים פרשת מקץ), כי "את זה לעמת זה" וכו' (קהלת ז, יד). וכל התאות וכל החמדות שהם חיזו דהאי עלמא נמשכין מהשבע מדות, כידוע, שמשם אחיזת הערלה שהיא בחינת עננין דמכסין על עינין, שהם בחינת שבעה גלדי עינא (תקוני זהר יג:), שנמשכין מבחינת (זכריה ד, י): "שבעה אלה עיני ה' המשוטטים בכל הארץ", שעל זה הזהירו אותנו רבותינו ז"ל לבלי להסתכל מן הצד חס ושלום, רק לזכר בכל פעם שיש עין רואה, כמו שכתוב (אבות ב, א): 'דע מה למעלה ממך עין רואה' וכו'. ועל־כן אנו מזהרים (משלי ד, כה): "עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישרו נגדך" - שיכון עיניו ועפעפיו להביט לנכח בישר על התכלית. וזה עקר נסיון של האדם הבעל בחירה שבשביל זה בא לעולם, כי כל התורה תלויה בעינים, כמו שכתוב (במדבר טו, לט): "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וכו'.

ועל־כן התורה מתחלת מבראשית, שהיא בחינת תלת גונין דעינא ובת עין (תקוני זהר תקון ד, יח:), כי כל התורה נמשכת רק מהרשימו הנ"ל של הבטול כנ"ל בהתורה הנ"ל, ורק בשביל זה בא האדם לעולם הזה שהוא מלא הבלים ותאות, שהם חיזו דהאי עלמא, שהם רוצים לבלבל את הראות, וכשהאדם מתגבר עליהם ומצמצם את הראות שלא יסתכל עליהם, רק מכון את הראות להסתכל על התכלית, על־ידי־זה דיקא רואה את התכלית מה שאין המלאכים יכולין לראות ולהשיג, כי זה התכלית אי אפשר לראותו ולהשיגו כי אם בסתימו דעינין דיקא, הינו דיקא כשעוברים בזה העולם העשיה הרחוק מאד מהתכלית בתכלית הרחוק, ושם שם כשמתגברין לסתם עיניו כנ"ל ולכונם אל התכלית - שם דיקא יכולין לראותו ולהשיגו בבחינת (ירמיה לא, ב): "מרחוק ה' נראה לי", 'מרחוק' דיקא. על־כן בהכרח שיעבר על התינוק שבעה ימי ערלה שהם בחינת שבעה גלדי עינא וכו' כנ"ל, ומשם דיקא צריך לבטל עצמו אל התכלית, שזהו בחינת צער המילה, שעל־ידי זה הצער והכאב, סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא ומעביר מעצמו עקר הערלה בשרשה שהוא זהמת הנחש, עננין דמכסין על עינין, שזהו בעצמו בחינת חתיכת הערלה בגשמיות, וכנ"ל: