# כ

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/65/20/

וזה אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות וכו' (ישעיה נא, יב), כי עקר הנחמה הוא אנכי אנכי, שהוא השם־יתברך בעצמו ששם נכללין בעת הבטול. והצדיק בגדל כחו ממשיך התנוצצות אלקותו גם עלינו בחשכת הגלות המר הזה, עד ששומעין ומרגישין בלב נעימת אמתתו כל חד כפום מה דמשער בלביה, שזהו בחינת "אנכי אנכי", שהוא השם־יתברך בעצמו שהוא עקר הנחמה, כי שם כלו טוב, כלו אחד והכל מתהפך לטובה שם.

וזהו מי את ותיראי מאנוש ימות וכו' - כי עקר הנחמה מהיסורים והצרות הוא התורה שממשיכין מהזריחה הנ"ל, אבל צריכין לזה התגברות גדול, כי לאו כל אדם זוכה לזה כנ"ל, כי ברב בני אדם מתגברין היסורין והמונעים אחר־כך כל כך, עד שמבלבלים אותו ביותר ויותר, עד שיש שמתרחקים ביותר על־ידי היסורין, כמו שכתוב (משלי י, כט): "ומחתה לפעלי און", כמו שפרש רש"י שם, וכמו שכתוב (ישעיה א, ה): "על מה תכו עוד תוסיפו סרה" וכו'. אבל עקר הבלבול נמשך רק מבני אדם המונעים שהם מדיחים בדבריהם הרעים מן האמת, ועל־ידי־זה אין מועילים גם היסורים לשוב על ידם להשם־יתברך, וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל (שיחות הר"ן סימנים פ, פא): שבני אדם הם מונעים גדולים יותר מהיצר הרע בעצמו, עין שם. וזה מה דאיתא בכל הספרים (אור החיים בראשית לא, כ), שהיסורים מהבעל בחירה שהוא האדם קשה מהכל, כי מכל היסורים יכולים לנחם את עצמם על־ידי שמסתכלין על התכלית ברצוא ושוב, עד שזוכין להמשיך תורה משם, שהיא עקר הנחמה, ואפלו מי שאינו בר הכי - הוא מתנחם על־ידי רבו הצדיק וחבריו הגדולים ממנו שמאירין בו דברי אמת הנמשכין מבחינת הבטול הנ"ל, שעל־ידי־זה יכולין הכל להתנחם ולהושע מכל הצרות, כי הצדיק הוא בחינת מעיני הישועה, שיכול להושיע תמיד בכל מה שעובר על האדם וכנ"ל, אבל עקר הצרה ביותר חס ושלום הוא על־ידי בני אדם, כשהם קמים כנגד מי שרוצה למלט על נפשו ולברח אל התכלית, וכשהם עומדים כנגדו בכמה מיני מניעות והסתות ופתויים, ובכמה וכמה מיני ליצנות ודברי חלקלקות וכו' - זה קשה ביותר מן הכל.

אבל כשהוא חזק בדעתו ויודע האמת לאמתו - אינו מתירא גם מבני אדם כלל, כמו שכתוב (תהלים קיח, ו): "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם". וזהו אנכי אנכי מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות וכו' - 'מי את' דיקא, בחינת בטול הנ"ל, עד שלא תדע מעצמך כלל מי את, והבן. וזהו מי את ותיראי מאנוש ימות - כי מאחר שאתה מכון רק בשביל התכלית הנצחי, איך יוכל למנעך שום אדם המוכן למיתה, אשר ימיו כצל עובר? כי עקר היסורין שיש מבני אדם ביותר, הוא מחמת שהם יכולים לבלבל דעת האדם לדחותו מן האמת חס ושלום, אבל מי שמכון דעתו אל התכלית באמת לאמתו וכנ"ל, אזי השם־יתברך מנחם אותו, בבחינת אנכי אנכי מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות וכו', כי כל הבשר חציר וכו' ודבר אלקינו יקום לעולם, וכל זה אי אפשר לבאר בכתב וכנ"ל: