# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/65/3/

וזהו בחינת בין המצרים שבוכין אז על החרבן, כי הבכיה היא בחינת שסותמין עיניו ומצטערין על שרואין גדל רחוקנו מהתכלית, עד שאפלו כשרוצין להסתכל לשם - קשה מאד מחמת שנחרב בית מקדשנו מחמד עינינו, ונתרחקנו מאבינו שבשמים כל כך עד שמגדל הצער מורידין דמעות שהם חלקי הראות, [כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא:) "ושבו העבים" וכו' (קהלת יב, ב) - זה הראות שהולך אחר הבכי, כמובא בדבריו ז"ל כמה פעמים (סימן רנ ועוד)]. ועל־ידי־זה נדחה לחוץ פגם הראות של חיזו דהאי עלמא, שעקר בכיתנו על זה על שנמשכנו בראיתנו אחר הסתכלות על הבלי העולם הזה, ועל־ידי־זה נתרחקנו כל כך, על־כן על־ידי זאת הבכיה בעצמה שדוחין הדמעות חלקי הראות לחוץ, על־ידי־זה מגרשין מעצמו חיזו דהאי עלמא וזוכין להסתכל בישר על התכלית.

וזהו על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם (איכה א, טז) - 'רחק' דיקא, כי עקר הנחמה מכל הצרות הוא הסתכלות על התכלית, ובעונותינו שהסתכלנו מן הצד - רחק ממני מנחם, 'רחק' דיקא כנ"ל, כי התכלית רחק מאד. רק על־ידי שעוצמין עיניו וכו' כנ"ל על־ידי־זה יכולין להסתכל לשם, אבל בעונותינו הרבים שהסתכלנו מן הצד אנו רחוקים מהנחמה שהיא התכלית וכנ"ל.

ועקר הבכיה על שרפת התורה שנמסרו [רזיה לחיצונים] וכו', כי עקר הנחמה על־ידי הבטול הנ"ל - הוא על־ידי התורה שממשיכין משם וכו'. ועל־ידי־זה יכולין בכל פעם בנקל לחזר ולהתבטל ולהסתכל על התכלית, כי באמת צריך האדם להסתכל תמיד לשם כמו אבות העולם וכו', אך רב בני אדם אין זוכין לזה, על־כן נתן לנו את התורה שהיא נמשכת מהרשימה וכו'. ועל־כן על־ידי־זה כשעוסקין באמת ומשימין עיניו ולבו על התורה, על־ידי־זה יכול לחזר ולהתלהב לבו להסתכל לשם, ועל־ידי זה יחזר וימשיך חדושי תורה משם. וזה עקר בחינת מעלת המחשבות שחושבין תורה וכו' (סימן קיח תנינא), וכן בכל פעם, אבל על־ידי החרבן אבדנו הרבה. ועל־כן צריכין לבכות הרבה על זה, עד שיחזר וימשיך תורה משם, שהיא עקר הנחמה.

וזהו (ירמיה לא, יד-טז): קול ברמה נשמע נהי בכי וכו', מנעי קולך מבכי וכו', כי יש תקוה לאחריתך וכו'. כי כשאין יכולין לכון הראות כנ"ל צריכין להתפלל ולצעק הרבה וזה תלוי בזה, כי שלמות התפלה על־ידי הסתכלות הנ"ל, וכן הסתכלות הנ"ל על־ידי דבורי התפלה והתורה. וזהו בחינת עיון תפלה - 'עיון' דיקא. וזהו גדל המעלה לעשות מהתורות תפלות (סימן כה תנינא). ועל־כן "היום לעשותם" - ולא למחר (ערובין כב.), כי (תהלים פח, ו): "במתים חפשי" וכו' (שבת ל.), כי שם בעולם הבא יתבטל אל התכלית בלי שום עשיה, כי בזה העולם צריכין לקשר הרשימו בכמה קשרים, שזהו בחינת כלל המצות מעשיות. ועקר הוא קשירת התפלין שהם עקר הרשימו, ועל־כן הם עקר הדבקות. ועל־כן שבת שהיא מעין עולם הבא - אין מניחין בו תפלין, כי אז מתקימת הרשימו של הבטול בלי עשיה שהוא קשר התפלין. וזהו בחינת מילה בזמנה דיקא דוחה שבת, שאז בטול כל המלאכות הנמשכין מזהמת הנחש.

ועל־כן 'חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קדם התפלה כדי שיכונו לבם למקום' (ברכות ל:), להסתכל על התכלית, שעל־ידי־זה עקר שלמות התפלה, ואחר־כך שעה אחת להמשיך ולקשר היטב הרשימו שמשם התורה. ועל־כן על־ידי־זה באמת 'תורתן מתברכת' כנ"ל, כי משם עקר התורה כנ"ל. 'ומלאכתן' וכו', כי על־ידי־זה מתבטלין כל המלאכות.

ועל־כן אחר המילה קורין שם להתינוק הנמול, כי עקר הנחמה מהצער אחר ששבין מהבטול שאז מתגבר הצער ביותר, ואז עקר הנחמה הוא על־ידי התורה ששואבין מהזריחה של הבטול וכו', כנ"ל. וזה בחינת השם שקורין אז להתינוק. כי השם הוא בחינת התורה, כי 'אוריתא שמא דקדשא בריך הוא' (זהר יתרו צ:), ומשם נמשכין כל שמות בני ישראל שכלם כלולים בהתורה, כי 'קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלא חד' (שם אחרי עג.), על־כן על־ידי השם, שהוא בחינת התורה, מחיין את התינוק מהצער והכאב וכנ"ל.

וזה בחינת (יחזקאל טז, ו): "ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי" - שתי פעמים, הינו בדמיך, שהוא הצער והכאב הגדול שסובל בעת החתוך שנשפך דמו והתקון לזה לברח אל התכלית. וזהו "בדמיך חיי", כי שם מקור החיים, כמו שכתוב (תהלים לו, י): "כי עמך מקור חיים". וחזר וכפל "ואמר לך בדמיך חיי" - זה בחינת החיות שממשיכין אחר הבטול שמנחמין ומחיין עצמן על־ידי התורה שהוא החיים, כמו שכתוב (דברים ל, כ): "כי הוא חייך" וכו'. ועל־כן כפל "בדמיך חיי" שתי פעמים, כי הראשון מורה לברח אל התכלית מתוך התגברות הדמים והדינים שמשם גדל הצער, וזהו "בדמיך חיי", כי שם בהתכלית מקור החיים וכנ"ל. ו"בדמיך חיי" השני מורה להחיות עצמו על־ידי התורה אחר ששבין מהבטול, שזהו בחינת קריאת השם להתינוק אחר המילה, וכנ"ל: