# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/546/65/9/

וזה בחינת מצות מילת עבדים, כי העבד הוא קנין כספו, על־כן מחיב למולו להעביר הערלה מקנין כספו, כי עקר מצות מילה להעביר הערלה מבשר קדש הוא כדי להעביר ולבטל אחיזת זהמת הנחש מהגוף, כדי שיתתקן הגוף ויהיה כלי מכשר ומוכן לקבל אור הזריחו של הרשימו מהבטול הנ"ל, כי כל בריאת האדם היה 'בגין דישתמודעין ליה' (זהר בא מב.) לדעת ולהכיר אותו יתברך. ועקר הידיעה ממנו יתברך נמשך על־ידי הבטול הנ"ל ברצוא ושוב, שעל־ידי הרשימו הנ"ל מאירין להדעת כי ה' הוא האלקים וכלו טוב וכו' כנ"ל, וכמבאר בסוף התורה הנ"ל על מאמר חכמינו ז"ל (תענית לא.): עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא וכל אחד מראה באצבעו ואומר, זה ה' קוינו לו וכו', ומשם כל התורה נמשכת כנ"ל. ועקר כלל כל התורה והמצות הוא כדי לקדש הגוף, שיהיה כלי מכשר לקבל אור הרשימו הנ"ל, כי כשהגוף פגום על־ידי איזה עברה חס ושלום, אזי אינו יכול לבטל עצמו כראוי, ואפלו אם לפעמים מתגבר ביותר ומבטל עצמו - הוא רק ברגע קלה מאד, וגם אחר־כך כשחוזר מהבטול, אין הגוף יכול לקבל אור הרשימו מחמת פגמו, ואזי חולף ועובר ממנו הרשימו מיד, ושוכח בו יתברך חס ושלום, על־כן צונו השם־יתברך כל מצות התורה כדי לקדש גופנו על ידם, כדי שנוכל לקבל הרשימו הנ"ל ולקשרה בגופנו היטב ולזכר בו יתברך תמיד.

ועל־כן באמת עקר שלמות השגת אלקותו יתברך זוכין רק הצדיקים הגדולים שקדשו עצמן כראוי, וסתמו ועצמו עיניהם מחיזו דהאי עלמא לגמרי, והם נקיים וקדושים ופרושים ומבדלים מכל תאות עולם הזה, אפלו של התר, עד תכלית קצה אחרון, ורק הם זוכין להשגות אלקות על־ידי הרשימו של הבטול כנ"ל, מחמת שגופם זך מאד מאד לקבל אור הרשימו בשלמות כראוי וכנ"ל. אבל השם־יתברך חמל עלינו, ונתן לנו את התורה על־ידי משה, שעל־ידי־זה יכול כל אחד לזכר בהשם־יתברך, על־ידי שיקים מצות התורה על כל פנים, שעל־ידי־זה מתקדש גופו ויכול לקבל איזה התנוצצות מהזריחו של הרשימו הנ"ל כפי מדרגתו, כפי קיומו את התורה [ועין מזה במקום אחר (הלכות תפלת ערבית, הלכה ד', אות ז)]. וזה בחינת מצות מילה, שהיא מצוה ראשונה - שהיא להעביר הערלה, שהוא זהמת הנחש, כדי שיוכל לקשר בגופו אור הרשימו הנ"ל.

וזהו בחינת מצות מילת עבדים שהם קנין כספו, כדי להעביר הערלה זהמת הנחש הנאחז בחיזו דהאי עלמא מקנין כספו, כי עקר זהמת הנחש, שהוא חיזו דהאי עלמא, נתאחז ביותר בהממון, כי "הכסף יענה את הכל" (קהלת י, יט), ושם כלולים כל ההבלים והחמדות של הבלי עולם הזה, כי בהממון נאחזין כל הל"ט מלאכות שנמשכו מחטא אדם הראשון על־ידי עצת הנחש. ועל־כן שם עקר העשיה והעבדות שהם כלל כל הל"ט מלאכות שהם ההפך מהבטול הנ"ל, כי הבטול הוא לבטל הגוף לגמרי, שלא יהיה לו שום הרגשה כלל אפלו של ההכרחיות, עד שלא יניע עפעפיו ולא יניד בשפתיו ולא יזוז בשום אבר, כמובא. והעשיה והעבדות של כלל הל"ט מלאכות שכלם בחמדת הממון הם ההפך ממש מהבטול. ועל־כן צריכים לקדש ביותר הל"ט מלאכות שיהיה בבחינת מלאכת המשכן, [כמבאר במקום אחר (סימן יא, וסימן ד' תנינא)], כדי לבטל מהם זהמת הנחש שנתאחז בהם ביותר, כדי שלא ימנעהו מלקשר הרשימו הנ"ל בלבו בעת ששב מהבטול, שאז חוזר ומתגבר ביותר בחינת חיזו דהאי עלמא, כדרך שני אנשים הנלחמים זה בזה וכו', וכמו שמבאר שם לענין התגברות היסורין חס ושלום, עין שם. כי הכל אחד, כי חיזו דהאי עלמא שהם הבלי עולם הזה ותאותיו הם עקר היסורין של הנפש, ומהם באים כל היסורין של הגוף גם כן חס ושלום, על־כן צריכין למול את העבד שהוא קנין כספו, כדי להעביר הערלה זהמת הנחש מהעבד שהוא קנין כספו ששם עקר אחיזתו כנ"ל, כדי שיוכל לקבל אור הרשימו ולקשרה בלבו כשחוזר מהבטול, שלא ימנעהו הערלה והזהמא של עבדו קנין כספו, כי עקר אחיזת חיזו דהאי עלמא זהמת הנחש הוא בהממון, ששם עקר העבדות וכנ"ל. ועל־כן העבד חיב בכמה מצות, וכל מצות שהאשה חיבת בהן - העבד חיב בהן (כריתות ז:), כי צריך לקדש העבד שהוא קנין כספו במצות התורה ולטובלו ולמולו לשם עבדות, כדי לבטל זהמת הנחש מקנין כספו ששם עקר אחיזתם, וכנ"ל: