# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/574/62/4/

וזה בחינת פטר חמור שאסור בהנאה וצריכין לפדותו בשה, לתן לכהן שה תמורתו ואז התר הפטר חמור, כי ישראל צריכין להעלות הכל אל הקדשה - להעלות מבהמה לאדם, שזה בחינת תקון הברית כנ"ל. ועל־כן גם בכור בהמה נתן לכהן, כי הבכור הוא ראשית, בחינת ראשית דעת, וצריכין לתנו לכהן, כי הכהן הוא בחינת דעת, בחינת תקון הברית, כמו שכתוב (מלאכי ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת" וכו', וכמו שכתוב (שם ב, ה): "בריתי היתה אתו", בחינת (במדבר כה, יג): "ברית כהנת עולם". ועל־כן כל בכור בהמה שיך לכהן, כדי לברר ולהעלות בחינת בהמה לאדם, כי על־ידי שנותנין הבכור לכהן, שהוא בחינת תקון הדעת תקון הברית כנ"ל, על־ידי־זה מבררין ומתקנין ומעלין בחינת בהמיות לאדם, שהוא בחינת דעת, בחינת כהן, כנ"ל.

כי הכהן מקריב הבכור לקרבן, ועל־ידי הקרבן מעלין מבהמה לאדם כנ"ל, ועל־ידי־זה נתתקנין כל הולדות שנולדין אחר־כך, ונתברר בחינת הבהמיות, כי הכל נמשך אחר ההתחלה. ועל־ידי הבכור שהוא הראשון שבולדות שנתן לכהן, על־ידי־זה נתתקנין ממילא כל הולדות שאחריו, ויש כח ביד הישראל לבררם ולהעלותם מבחינת בהמיות לבחינת אדם.

וכל זה הוא בבכור בהמה טהורה, אבל בהמות טמאות אין כח לבררם שיהיו נכללים בבחינת אדם, ועל־כן הם אסורים לנו לאכל, בשביל זה אין בהם דין בכור, רק בחמור צותה התורה לפדות הפטר חמור בשה הנתן לכהן, כי עקר יניקת הסטרא אחרא הוא על־ידי בחינת חמור כנ"ל.

ועל־כן הבכור של החמור, שהוא בחינת ראשית, והוא כנגד ראשית דעת שבקדשה, על־כן אסרה התורה אותו בהנאה, כי אין כח להכניסו אל הקדשה, רק תקונו על־ידי שפודין אותו בשה, והשה נתן לכהן, כי השה הוא גם־כן מין בהמה, שמשם יניקת החמור, שהוא הסטרא אחרא שיניקתה מבהמיות, אבל השה יכולין לברר אותו ולהעלותו אל הקדשה, כי הוא בהמה טהורה, בפרט שה שהוא המבחר שבבהמות, שסמוך יותר אל הקדשה מכל שאר הבהמות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י שיר השירים ו, ז): שהאיל כלו קדש, צמרו לתכלת, קרניו לשופרות וכו'.

ועל־כן כשפודין הפטר חמור בשה ולוקחין שה תמורתו ונותנין לכהן, אזי התר הפטר חמור בהנאה, כי אחר־כך מתר להשתמש בו, מאחר שהוא בא עכשו מתמורת השה, על־ידי־זה נעשה הפטר חמור גם־כן מרכבה אל הקדשה, על־ידי שנחלף בשה שהוא גם כן מין בהמה שמשם יניקתו, אבל זה השה נתן לכהן ונכלל בקדשה. ועל־ידי־זה גם הפטר חמור שהוא תמורתו נעשה מרכבה אל הקדשה, ועל־כן הוא מתר בהנאה.

ועל־כן המצרים שהם בחינת חמור, כמו שכתוב (יחזקאל כג, כ): "אשר בשר חמורים בשרם", כי הם בני חם שהוא בחינת עבדות, כי עקר בחינת עבדות הוא במצרים, כמובא במקום אחר (סימן א תנינא), והעבדים הם עם הדומה לחמור, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (יבמות סב.) על פסוק (בראשית כב, ה): "שבו לכם פה עם החמור". על־כן היו עובדים לטלה, כי רצו לינק מהקדשה על־ידי הטלה שהוא מין בהמה, שמשם יניקתם והוא סמוך אל הקדשה ביותר כנ"ל, ועל־כן רצו לינק מהקדשה על־ידי הטלה. ועל־כן כשיצאו ישראל משם - צוה השם־יתברך להביא טלה לקרבן פסח, כדי להעלות בחינת הטלה אל הקדשה, ולהפסיק יניקתם שלא יהיה להם יניקה משם, ועל־כן נצטוו מיד (שמות לד, כ): "ופטר חמור תפדה בשה" כנ"ל.

ועל־כן כל האבות היו רועי צאן דיקא, כי כל עבודתם היה רק לברר ולהעלות בהמה לאדם וכנ"ל, ועקר בחינה זו הוא על־ידי הצאן, שהם מין בהמה וסמוכים לקדשה ביותר כנ"ל. וזה שאמר יעקב (בראשית לב, ו): "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה", כי העלה הכל אל הקדשה, ואפלו הסטרא אחרא נעשית מרכבה אל הקדשה, והכל על־ידי הצאן שהיה רועה צאן בבית לבן וכנ"ל, שפרש רש"י: 'מוכר צאנו ולוקח לו כל אלה'. כי כל אלו הדברים שזכה להביאם כלם אל הקדשה הכל היה על־ידי הצאן כנ"ל, כי על־ידי שהיה רועה צאן וזכה לבררם ולהעלותם אל הקדשה, על־ידי־זה נכנע רוח הבהמיות, וכשנכנע רוח הבהמיות, נעשה הכל מרכבה אל הקדשה אפלו אלו שהם מן הסטרא אחרא, בבחינת: "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד" וכנ"ל. כי כלם יניקתם מבחינת רוח הבהמיות, וכשנכנע רוח הבהמיות על־ידי הצאן שהיה רועה כנ"ל, על־ידי־זה נעשה הכל מרכבה אל הקדשה כנ"ל.

וזה שכתוב (יחזקאל לד, לא): "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" – 'אתם קרויים אדם', ולכאורה קשה: 'קרי להו צאן וקרי להו אדם', אך באמת זהו עקר השבח והמעלה שמשבח לישראל, שבשביל זה הם דיקא קרויים 'אדם' ולא האמות העולם, כי באמת גם האמות העולם הם בדמות אדם, אך אף־על־פי־כן אינם קרויים 'אדם', מאחר שאינם יכולים לשבר רוח הבהמיות להעלות מבהמה לאדם, על־כן הם כרוכים אחר מעשה בהמיות, אחר תאות הבהמיות שלהם, ועל־כן אינם קרויים 'אדם', אבל ישראל הם משברים רוח הבהמיות ומעלים מבהמה לאדם, על־כן הם קרויים 'אדם'. ועקר בחינה זו שמעלין מבהמה לאדם הוא על־ידי בחינת צאן כנ"ל, אשר בשביל זה היו האבות רועי צאן כנ"ל. ועל־כן הפסוק מכנה את ישראל בשם 'צאן' וקורא אותם בשם 'אדם', כי על־ידי־זה דיקא הם קרויים אדם. וזהו: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם - 'אתם קרויים אדם' וכו' כנ"ל.

ועל־כן זכה דוד המלך עליו השלום, על־ידי שהיה רועה צאן - להיות רועה ישראל ולהנהיג את ישראל בדרך הישר, שיזכו לשבר רוח הבהמיות שזה עקר עבודת האדם, וזה עקר המלוכה על ישראל לזכות את ישראל לזה, שישברו רוח הבהמיות. ועל־כן זכה דוד לזה על־ידי שהיה רועה צאן, כמו שכתוב (תהלים עח, עא): "מאחר עלות הביאו לרעות" וכו' כנ"ל, והבן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

וזה שנאמר בפטר חמור "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג, יג), כי עקר יניקת הסטרא אחרא בחינת חמור, בחינת מצרים הוא מן 'הערף', בחינת 'פרעה'. ועל־כן צותה תורה 'וערפתו', אבל עקר המצוה לפדותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בכורות יג.): 'מצות פדיון קודמת' וכו', כדי שיהיה הפטר חמור גם־כן מרכבה אל הקדשה על־ידי השה הנתן לכהן, כנ"ל: