# הלכה ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/574/64/

לא תחרש בשור ובחמר יחדו (דברים כב, י):

על־פי התורה "ימי חנכה הם ימי הודאה" וכו' (בלקוטי תנינא בסימן ב), עין שם כל התורה, ומה שכתוב שם בסוף, שעל־ידי־זה זוכין להמשיך השמחה של שבת לששת ימי החל, כי ימי החל הם בחינת עצבות וכו', אבל שבת הוא בחינת בן, בחינת ניחא לעלאין ותתאין, בחינת שמחה וכו', בחינת (בראשית ה, כט): "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו", כי שבת מנחם ומשמח הכל מן העצבות וכו', ועל־ידי־זה שממשיכין הקדשה של שבת לששת ימי החל, על־ידי־זה נתגלה אחדות הפשוט יתברך. כי בששת ימי החל הם פעלות משתנות, שבכל יום נברא פעלה משנה, וזה כנגד שכל האנושי, שפעלות משתנות יהיה נמשכין מאחד הפשוט יתברך, כי בשכל האנושי אי אפשר להבין זאת, רק על־ידי שבת שאנו זוכין, על־ידי־זה נתגלה האחדות הפשוט יתברך, כי שבת מורה על אמונת היחוד, שאנו מאמינים שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך שברא כלם בששת ימי החל ושבת בשבת, וזאת הבחינה לגלות אחדות הפשוט, לידע ולהאמין שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, זאת הבחינה יקרה מאד אפלו אצלו יתברך וכו', כי כשנתגלה בחינת אחדות הפשוט למטה - נתגלה גם למעלה אחדות הפשוט יתברך, בבחינת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' וכו'. עין שם: