# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/574/64/11/

וכל זה הוא בחינת שבעה קני המנורה. וזה בחינת שבעת ימי השבת, שבהם נבראו כל הברואים בששת ימי המעשה ושבת בשבת, כי עקר הבריאה היתה על־ידי הדבור של לשון הקדש, כמו שכתוב (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו" וכו'. וכמו שפרש רש"י על פסוק (בראשית ב, כג): "לזאת יקרא אשה כי מאיש" וכו' – 'מכאן שנברא העולם בלשון הקדש'. אבל עקר קיום ושרש הבריאה היה על־ידי אמת שבו נחתמו שמים וארץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה א, ז) על פסוק (בראשית א, א): "בראשי' ת בר' א אלהי' ם את, שהוא סופי תבות 'אמת'. ותכף שהשם־יתברך רצה לברא את הבריאה, התחיל תכף ביום ראשון להמשיך הארת קו אחד של אמת. וכפי קו האמת שנמשך באותו היום - כמו כן נשלם והאיר הדבור, וכמו כן היתה הבריאה של אותו היום, וכן ביום שני ושלישי וכו'.

נמצא שבשלשה ימים הראשונים נשלמו שלשת קוי האמת, שהם בחינת שלשה אבות. וכן מובן בתקוני זהר (תקון מא, פא:). ובשלשה ימים השניים שהם ד' ה' ו' - נמשכו שלשת חלקי הדבור. ושבת הוא בחינת תכלית שלמות הדבור, בחינת מלכות פה (תקוני זהר יז.), בחינת שבת מלכתא. והיה ראוי שיהיה נשלם כל הבריאה ביום השביעי, שאז נשלם הדבור שעל ידו עקר הבריאה, אך השם־יתברך ברך וקדש את יום השביעי שיהיה יום שביתא וניחא, "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית ב, ג). הינו בשבת לא ברא שום בריאה, רק כל מה שהיה צריך לברא בשבת - כפל ועשאה בששי, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יא, ט) על פסוק זה: 'אשר ברא אלהים לעשות', כמובא בפרוש רש"י. הינו שביום הששי המשיך שני תקונים של הדבור, התקון של שלשת השריגים, והתקון של מלכות פה.

ועל־כן אז ביום הששי נשלם הדבור, ועל־כן בו נברא אדם שהוא עקר שלמות הדבור, כי גדר האדם הוא מדבר, ואז נשלם לשון הקדש שמקשר לשבת. ועל־כן נברא האדם בששי - כדי שיכנס לשבת מיד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח.), הינו שהאדם שהוא הדבור בשלמות - נברא בששי שסמוך לשבת כדי שיכנס לשבת מיד, כי שלמות הדבור שהוא לשון הקדש מקשר לשבת כנ"ל. ועל־ידי האדם שהוא שלמות הדבור שנברא בששי סמוך לשבת, על־ידי־זה ממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל, כדי לגלות אחדות הפשוט מתוך הפעלות משתנות, שבשביל זה היתה עקר כל הבריאה, שהכל נברא בשביל האדם, כדי שיגלה על־ידי הדבור הקדוש, שכל הפעלות משתנות שנבראו בכל ששת ימי המעשה, כלם נמשכין מאחד הפשוט יתברך ויתעלה, שזה זוכין על־ידי קדשת שבת דיקא שממשיכין לימי החל על־ידי שלמות הדבור, שהוא לשון הקדש שמקשר לשבת כנ"ל.

ואם היה זוכה אדם הראשון לבלי לאכל מ"עץ הדעת טוב ורע", שהוא בחינת החקירות של הפעלות משתנות שמערבין טוב ורע, היה זוכה לזה מיד בשבת הראשון בתכלית השלמות, והיה כל העולם מתקן תכף, כי היו הכל יודעין האמת כמו שהיא, כמו שיתגלה לעתיד שכלם ידעו את ה'. אבל על־ידי פגם "עץ הדעת טוב ורע", שגרם שנפגם אמונתו, ורצה לכנס בחקירות, להבין בדעתו איך הטוב והרע שהוא עקר השנויים, עקר בחינת פעלות משתנות, איך נמשך כל זה מאחד הפשוט, על־ידי־זה נפגם כל העולם, כי באמת אי אפשר להבין זאת בשכל, כי אם באמונה שזוכין על־ידי קדשת שבת, כנ"ל.

אך אף־על־פי־כן השם־יתברך מלא רחמים, וחמל עליו ועל כל העולם התלויים בו, והאיר עליו קדשת שבת, עד שזכה לתשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר תרומה קלח.): ש'שבת אגין עלוהי' (שבת הגנה עליו). רק עתה צריכין כמה וכמה תקונים בכל דור ודור בכל שנה ושנה, כדי שנזכה להמשיך קדשת שבת לימי החל לתקן העולם מקללתו, מבחינת "בעצבון תאכלנה", מבחינת עצבות, על־ידי שמחת שבת שממשיכין הצדיקים לימי החל. וצריכין לתקן בכל פעם מעט מעט, כמובא בכתבים, עד שיגמר התקון בימי משיח צדקנו, שיבא במהרה בימינו.

ועל־כן תכף כשזכה אדם הראשון להתעורר לתשובה על־ידי קדשת שבת, פתח ואמר (תהלים צב, א): מזמור שיר ליום השבת טוב להדות לה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה י, ה), שזה המזמור אמר אדם הראשון אז, הינו שהשיג והבין תכף, שאפלו בעצם קלקולו ופגמיו הגדולים שקלקל כל־כך לדורות, אף־על־פי־כן כבר גמל השם־יתברך עמו חסדים נפלאים ונוראים גם באותו היום בעצמו, כמובן בפרשה. וצריכין להודות לה' על זה תכף, ועל־ידי־זה יתחזק לצעק על להבא. ועל־כן אמר מיד: טוב להדות לה' וכו', להודיע לדורות, שזה עקר הדרך להתקרב להשם־יתברך על־ידי תודה והודאה כנ"ל. וזהו: טוב להודות לה', 'טוב' ודאי, כי אפלו להפחות שבפחותים הוא דרך טוב ונפלא מאד כנ"ל; אשרי הזוכה לזה!