# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/574/64/16/

כי הא בהא תליא. וזהו בחינת נר חנכה מוסיף והולך (שבת כא:), הינו כי התורה נעוצה תחלתה בסופה וסופה בתחלתה (ספר יצירה א), כי על־ידי הנס הגדול שעשה השם־יתברך עמנו בימים ההם בזמן הזה, על זה קבעו שמונת ימי חנכה אלו להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך, ועל־ידי התודה והודאה שמשבחין על הנס, על־ידי־זה מאיר אור האמת וכו', שזהו בחינת אור נר חנכה כנ"ל. ותכף כשמדליקין נר הראשון של חנכה, וממשיכין אור האמת ברבוע הדבור ונשלם הדבור שהוא לשון הקדש שמקשר לשבת, על־ידי־זה ממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לימי החל, ואז נתגלה כי 'ה' הוא האלהים', דהינו שכל הפעלות משתנות שהם בבחינת שם 'אלהים' נמשכין מאחד הפשוט, כי הכל אחד, כי 'ה' הוא האלהים'.

וזהו תכלית התקון הנאמר בהתורה הזאת, שזוכין על־ידי מצות חנכה, ותכף כשזוכין לזה להמשיך השמחה של שבת לימי החל, לגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, תכף חוזר ונתחזק ביותר בחינת התודה וההודאה, כי זוכין שגם עכשו בימי הגלות והצרות שעוברין על ישראל בכלל, ובפרטיות מה שעובר על כל אחד ואחד בגוף ונפש, שגם בעת הצרה והבלבול והמניעות והדחקות העצום כנ"ל, יתנו תמיד שבח והודיה לשמו יתברך על גדל הטובות שעשה עמנו עד הנה, ולהסתכל על ההרחבות שמרחיב לנו גם בעת הצרה כנ"ל. שזהו בחינת המשכת קדשת שבת לימי החל, כמבאר לעיל היטב (באות ז'), ש זהו גם כן בחינת התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, כי כשזוכין לזה, אזי בודאי אינו מתבלבל משום צרה חס ושלום, מאחר שיודע שהכל מאתו יתברך, וכמבאר במקום אחר כמה פעמים (שיחות הר"ן סימנים נג, קב).

כי עקר כל הצרות והיסורין חס ושלום הם מבחינת פעלות משתנות שנמשכין מבחינת שם 'אלהים', מבחינת דינים, כי הצרות והיסורים והדינים חס ושלום הם עקר בחינת הפעלות משתנות, כי הם משנים מדעת האדם שזהו עקר הצרה והרעה חס ושלום מה שאינו מתנהג לו כדעתו ורצונו, כי מה שהוא נגד רצון האדם - הוא רע בעיניו וצר לו לקבלו, אבל כשיודע ומאמין שהכל נמשך ממנו יתברך, שהוא אחד הפשוט בתכלית הפשיטות, שכל כונתו יתברך לטובה תמיד, בודאי ימצא בתוך כל הצרות הרחבות גדולות - לנחם ולשמח את עצמו להיות מודה על העבר וצועק להבא, ועל־ידי־זה יתבטלו כל הצרות לגמרי, כנ"ל.

נמצא, שעל־ידי נר חנכה שהדלקנו בלילה הראשונה, על־ידי בחינת תודה והודאה שהמשיכו מתתיהו ובניו בעולם, שעל־ידי־זה תקנו מדת ההוד, כמובא (פרי־עץ־חיים, חנכה, פרק ד), שזהו בחינת 'על הנסים' שמוסיפין בברכת 'מודים', הינו שהמשיכו תקון זה בעולם - להודות ולהלל אותו יתברך תמיד, שעל־ידי־זה מאירין ודולקין הנר חנכה, שהוא אור האמת וכו' כנ"ל, על־ידי־זה נמשך קדשת שבת לימי החל וכו', שעל־ידי־זה נגדלת ונתחזקת ונתוספת ההודאה יותר ויותר כנ"ל, ואז גם אור האמת שבא על־ידי ההודאה נגדל גם כן יותר, שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל. ועל־כן בליל שני מוסיף והולך, כי נגדל אור הנר החנכה על־ידי תוספת ההודאה שזכינו על־ידי המשכת קדשת שבת וכו' שהמשכנו על־ידי הדלקת הנר בליל הראשון וכנ"ל, וכן על־ידי תוספת אור האמת וכו' בליל ב', שהוא בחינת תוספת המשכת קדשת שבת וכו', על־ידי־זה נתוספת ונגדלת ההודאה עוד יותר ויותר, ועל־ידי־זה נתוסף להאיר אור האמת עוד יותר ויותר. ועל־כן בליל ג' מוסיף עוד, ואז נגדל ההודאה עוד יותר ויותר וכו', וכן חוזר חלילה.

על־כן בכל פעם 'מוסיף והולך', עד שזוכין לשמונת ימי חנכה, שאז נתתקן ההוד בשלמות, שהיא מדה שמינית, שזהו עקר התקון שהמשיכו מתתיהו ובניו שתקנו מדת ההוד כמובא, הינו שתקנו מדה זאת בעולם שנזכה תמיד להודות ולהלל לשמו יתברך, יהיה איך שיהיה, אפלו בתקף הגלות הארך המר הזה בכלל ובפרט, כי נזכה תמיד להכיר חסדיו ונפלאותיו בלי שעור עלינו בכל עת ובכל יום ובכל שעה, ועל־ידי־זה נודה לשמו יתברך תמיד, בבחינת: ה' אלהי לעולם אודך (תהלים ל, יג), 'לעולם' דיקא, יהיה איך שיהיה.

ועל־כן מסימין מזמור שיר חנכת הבית בפסוק זה: ה' אלהי לעולם אודך, כי זהו עקר התקון - שממשיכין בכל שמונת ימי חנכה, שהם בחינת חנכת הבית, שבכל פעם מוסיפין אור הנרות בכל לילה יותר ויותר, שעל־ידי־זה נגדלת ההודאה בכל יום יותר, עד שזוכין ביום השמיני לתקן ההודאה בשלמות, עד שנזכה להודות לו יתברך תמיד בכל עת וזמן, כל אדם ואדם בכל מה שעובר עליו, בבחינת ה' אלהי לעולם אודך, 'לעולם' דיקא כנ"ל: