# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/574/64/19/

ועל־כן מסימת התורה פרשת הנשיאים שהיא פרשת חנכת המזבח בפסוק (במדבר ז, פט): ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וכו'. כי זה הפסוק הוא - כתוב השלישי המכריע בין שני כתובים המכחישין זה את זה, כמו שפרש רש"י שם. והיא מדה האחרונה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. כי שלש עשרה מדות הם בחינת שלש עשרה מדות של רחמים (זהר אחרי סב.), שמשם עקר הישועה מכל הצרות, ושם עקר התודה והודאה כנ"ל. ועל־כן מסימין השלש עשרה מדות במדה זאת של שני כתובין המכחישין זה את זה וכו', כי זה עקר התקון של שלש עשרה מדות התורה, שהם בחינת הלכות, שהם בחינת שלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת תודה, להמשיך כל התקונים הנאמרים בתורה הנ"ל, עד שנזכה לגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, שזהו בחינת שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, כי כל הקשיות והשנויים שיש בתורה, וכל המחלקת דקדשה שיש בין תנאים ואמוראים ובין צדיקים וכשרים אמתיים, הכל כדי לגלות שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך.

כי כל הפעלות משנות שבכל הבריאה - כלם נמשכין מאותיות התורה כידוע, וכמו שכל אות יש לו תמונה משנה מחברו, וכן צרופי התבות משנין כל אחד מחברו, כמו כן נמשכין כל הברואים משנין כל אחד ואחד מחברו, אבל באמת כל אותיות ותבות ופרשיות וכו' שבתורה שמשנים כל אחד מחברו, דיקא על ידם מכירין ויודעין אותו יתברך, כי בשביל זה נתנה התורה כדי להכיר את מי שאמר והיה העולם, כי 'אוריתא שמא דקדשא בריך הוא' (תקוני זהר תקון י, כו.), ואי אפשר לדעת מאחדותו הפשוט יתברך, כי אם על־ידי התורה הזאת דיקא שנתלבשה באותיות ודבורים אלו.

ומחמת שבזה העולם אי אפשר להבין בשלמות דרכי התורה, על־כן נדמה כל פעם שיש איזה שנויים וקשיות בתורה, כגון שני כתובים המכחישין זה את זה - שקדם שבא הכתוב השלישי המכריע נדמה לנו כאלו היה חס ושלום איזה שנוי בתורה. וכן כתוב אחד אומר "שבעת ימים תאכל מצת" (שמות יג, ו), וכתוב אחד אומר "ששת ימים" וכו' (דברים טז, ח), וכן הרבה. וכל זה מחמת מעוט שכלנו, שאין אנו מבינים דרכי התורה על ברין. על־כן חמל עלינו השם־יתברך ומסר לנו דרכי התורה על־ידי החכמים לדרשה בשלש עשרה מדות, שעל־ידי־זה הם מישבין כל השנויים ומכריעין בין הכתובים המכחישין זה את זה, ועל־ידי־זה נמשך עלינו דעת לידע ולהאמין, כמו שהתורה כלא אחד אף־על־פי שלפי קטנות שכלנו היה לנו כמה קשיות ושנויים בתורה, כמו כן כל השנויים שבעולם שהם כל הפעלות משתנות כלם אחד בשרשן, כי כלם נמשכין מאחד הפשוט יתברך, רק שאי אפשר להבין זאת בשכלנו.

וזהו בחינת המחלקת דקדשה, כי הכל בשביל להמתיק הדין בשרשו, כמובא בהתורה "בקמים עלי מרעים" (בסימן רעז). כי על־ידי שיש מחלקת בקדשה בין צדיקים, נמצא שדעתם משנה מאד זה מזה, ואף־על־פי־כן בענין יסוד האמונה כלם נכללין בדעה אחת, כי כלם מתכונים לשמו ואחדותו יתברך, כדי לברר כל ההלכה על בריה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י שיר השירים ו, ט): 'הרבה מחלקת בבית המדרש' וכו'. ועל־כן על־ידי־זה המחלקת דקדשה, על־ידי־זה דיקא נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות על־ידי־זה, שדעות חלקות ומשנות כאלה - כלם נכללים בדעה אחת בענין יסוד האמונה. כי כלם מאמינים בדעה אחת בה' ובמשה עבדו, וכל כונתם במחלקתם הכל כדי לגלות אחדותו הפשוט בעולם, כי דעה של זה נוטה שההלכה כך והדרך הישר הוא כך, אשר על ידו יתגלה אחדותו יתברך, ודעה של זה נוטה לדרך והלכה אחרת. ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי כלם נתנו מרעה אחד (קהלת יב, יא), כי על ידיהם דיקא יתגלה אחדותו הפשוט מתוך פעלות משתנות, על־ידי שדעות חלקות כאלו נכללין בתכלית כונתם בדעה אחת להכלל באחדותו יתברך כנ"ל.

וזה שמבאר שם בהתורה הנ"ל, שעל־ידי הלכות שהם בחינת תודה, על־ידי־זה נמשך כל הבחינות המבארים שם, עד שזוכין לגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות. הינו כנ"ל, כי ההלכות היא פסק ההלכה שמתבררת משנוי דעות שזה אוסר וזה מתיר וכו', עד שמבררין ההלכה על־פי דרכי התורה, ואז דיקא נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, כנ"ל: