# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/574/64/4/

וזה בחינת חנכה, כי ימי חנכה הם ימי הודאה, בחינת שעשוע עולם הבא וכו', כמבאר בהתורה הזאת. הינו שבימי חנכה הקדושים על־ידי תקף הנסים והנפלאות והנוראות שעשה השם־יתברך עמנו בימים ההם בזמן הזה, על־ידי־זה אנו ממשיכין הדרך הזה של תודה הודאה בעולם, דהינו לעסק תמיד להודות ולהלל להשם־יתברך על כל הנסים והנפלאות שעשה עם אבותינו ועמנו מימות עולם עד הנה, בכלליות ובפרטיות, ולזכר היטב ולבלי לשכח כל הטובות הנוראות שגומל עמנו בכל עת ועת, כמו שכתוב (תהלים קג, ב): "ואל תשכחי כל גמוליו".

כי באמת זה הדרך של הודאה ותודה הוא דרך נפלא מאד להתקרב על ידו להשם־יתברך מכל מקום שהוא, כי העולם הזה מלא צרות ויסורים ויגונות, כמו שכתוב (קהלת ב, ג): "כל ימיו כעס ומכאובות", וכתיב (איוב ה, ז; שם יד, א): "אדם לעמל יולד, קצר ימים ושבע רגז". ואין טוב בעולם כי אם התורה, כי 'אין טוב אלא תורה' (עבודה זרה יט:). ומעצם הצרות והיסורין והמניעות שבזה העולם - קשה וכבד על האדם להתקרב לעבודתו יתברך, ואפלו להתפלל ולהתחנן ולפרש צערו לפני השם־יתברך גם כן קשה מאד, מחמת רבוי המניעות והיסורים שאוטמין את לבו, עד שאינו יכול לפתח את פיו ולא להתקרב לשום עבודה תמה, כאשר יודע כל אחד ואחד הכבדות שיש עליו בכל פעם ופעם בכל יום ויום וכו'.

ועל־כן עצה גדולה לזה - שבכל פעם יזכיר את עצמו את כל הטובות האמתיות והנצחיות שעשה השם־יתברך עם אבותינו ועמנו, עם כל אחד ואחד בפרטיות, והעקר מה שזכה להיות מזרע ישראל בכלל מקבלי התורה, והבדילו מן התועים בדרכי המחקרים והפילוסופים וכו' הנהוגים עכשו בעונותינו הרבים, כי כל אחד ואחד מישראל, אם יסתכל היטב על כל מה שעבר עליו מעודו - יראה ויבין חסדי ה' וטובו ונפלאותיו עליו בלי שעור, כמו שאנו אומרים שלש פעמים בכל יום בהשמונה עשרה: נודה לך ונספר תהלתך על חיינו וכו' ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו'. וכמו שאומרים בנשמת: אלו פינו מלא שירה כים וכו' - אין אנו מספיקין להודות לך ה' וכו' על אחת מאלף, אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו.

הכלל, שכשהאדם רואה גדל צרותיו בגוף ונפש וממון, שהוא רחוק מהשם־יתברך מאד, כמו שהוא יודע בעצמו, וגם בפרנסה ובגוף יש לו גם כן יסורין כמו ששכיח ברב העולם, ואפלו כשבא עליו איזה צרה ממש חס ושלום, הוא צריך לבל יתבלבל לגמרי מחמת הצרות והיסורין חס ושלום, רק בכל עת ועת בפרט בעת צרה חס ושלום - יתן עיני לבו ודעתו להסתכל ולהתבונן היטב על חסדי ה' וטובותיו שעשה עמו עד הנה. כי כל אדם כמו שהוא, מאחר שהוא בכלל ישראל, ומניח טלית ותפלין בכל יום, ומיחד שמו יתברך פעמים בכל יום ויום, ראוי לו לתן הודאה ותודה להשם־יתברך בכל יום ויום על עצם חסדו וטובו יתברך עליו, שזכה להיות בכלל ישראל מקבלי התורה, מכל שכן שכל אחד יודע בנפשו כמה טובות נפלאות בפרטיות שגמל השם־יתברך עמו מעודו עד אותו היום, וצריך להרגיל את עצמו להודות ולהלל להשם־יתברך על כל הטובות שעשה עמו, ועל־ידי־זה יהיה לבו נכון בטוח שגם עתה השם־יתברך לא יסיר חסדו וטובו מאתו, ויחזק את לבו לצעק ולהתחנן להשם־יתברך שיצילהו גם עתה מכל הצרות והיסורין, כמו שאמר דוד (תהלים קח, יא): "מי יבלני עיר מבצר מי נחני עד אדום", הינו שמי שעזר לי עד הנה ונחני עד אדום - הוא יובילנו עיר מבצר גם כן.

וזה: "מהלל אקרא ה'" (תהלים יח, ד) - שטרם שאני קורא אליו יתברך על צרותי, אני מהללו ומשבחו על הטובות והחסדים שעשה עמי עד הנה, כי דיקא על־ידי־זה אני יכול לקרותו כנ"ל. וזה (שם נ, י-טו): "זבח לאלהים תודה וכו', וקראני ביום צרה", הינו שגם קדם שיוצאין מהצרה של עכשו וצריכין לקרותו יתברך, צריכין מקדם להביא תודה על העבר כנ"ל. ואז דיקא 'וקראני ביום צרה' כנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נד.), שצריכין להיות מודה על העבר ומבקש על להבא, כי כשאין מודים על העבר - קשה מאד לקרותו יתברך מגדל אטם הלב שנתאטם מרבוי הצרות כנ"ל, בפרט עתה בארך הגלות, שכמעט אין יום שאין צרתו מרבה מחברו חס ושלום, והפרנסה דחוקה מאד, והבעל־דבר מתפשט על כל אחד ואחד לארך ולרחב, והמחלקת והקטגוריה והקנאה והשנאה מתרבה בכל פעם, וכל מה שרוצים להתחיל לצאת ממה שצריכין לצאת ולהתקרב לאיזה עבודת ה' - אין מניחין אותו ומתגרין בו יותר חס ושלום, ומעצם רבוי המניעות אין יכולין לפתח פה לפרש שיחתו לפניו יתברך. על־כן צריכין לילך בדרך זה מאד, שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני השם־יתברך או להתקרב לאיזה דבר שבקדשה - יזכיר את עצמו רבוי הטובות והחסדים שעשה השם־יתברך עמו מעודו עד היום הזה, ועל־ידי־זה יתחזק לבבו לבטח בה' שישמע תפלתו גם עתה, ועל־ידי־זה יוכל להתקרב אליו יתברך ולפרש לפניו שיחתו כראוי, כנ"ל: