# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/574/64/6/

וזה (שם ג, א): מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ה' מה רבו צרי וכו'. ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז:): "מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה. אלא כיון שראה שבנו הוא, שמח. דבר אחר, שראה תכסיסו קימת" וכו'. ואכתי קשה על דוד בעצמו, מה ראה על ככה בעת צרה גדולה כזאת, בעת שברח מאבשלום - לבקש למצא בהצרה איזה הרוחה ולזמר על זה להשם־יתברך. וגם לכאורה התחלת המזמור אינו מדבר מלשון זמר, רק מלשון צעקה גדולה, כמו שכתוב שם: ה' מה רבו צרי רבים וכו'. אך כל זה הוא ענין הנ"ל, שדוד המלך עליו השלום, ראה את עצמו אז בצרה גדולה ומרה מאד מאד, שהכרח לברח מפני אבשלום בנו על־ידי מעשה רעה כזאת שנעשה מאמנון ותמר ואבשלום בניו, ומעצם מרירת צרתו שגדלה מאד, בפרט שהבעל דבר רצה להפילו בעיני דעתו מאד מאד, כי אמר לו בלבו: הנך רואה שכל זה בא עליך על מעשה דבת שבע, ושוב אין לך תקוה חס ושלום, וכמבאר בזה המזמור בעצמו, כמו שכתוב שם: רבים אמרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה, ופרש רש"י: 'בשביל אותו העון'. ומעצם צרתו עד הנפש, נתבלבל דעתו הקדושה, עד שלא היה יכל אפלו לפרש שיחתו ולצעק להשם־יתברך כדרכו.

כי הצרות רחמנא לצלן, יכולין חס ושלום לעקם הלב מאד מהשם־יתברך, רחמנא לצלן, עד שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קז.) על דוד, שאז בברחו מאבשלום בקש לעבד עבודה זרה, כמו שדרשו על פסוק (שמואל־ב טו, לב): "ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם" וכו'. כי כשאדם בצרה חס ושלום הוא בסכנה גדולה גם בענין כשרותו ויהדותו, כי לפעמים נתעקם הלב מאד על־ידי הצרות והיסורין עד שמהרהר אחר השם־יתברך, בבחינת (משלי יט, ג): "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

כי בזה העולם יש להאדם בחירה תמיד, וכל מה ששולח השם־יתברך בין טוב ובין להפך - הוא במשקל. וכמו שכשהשם־יתברך שולח לאדם טובות - בנים ועשירות וכל טוב, יש שמכיר חסדי ה' וטובו עליו ומתעורר על־ידי־זה להתקרב אליו בצדקה ומעשים טובים וכו', ויש חס ושלום להפך, בחינת (דברים לב, טו): "וישמן ישרון ויבעט" וכו'. כמו כן להפך, כשהשם־יתברך מנסה ומיסר את האדם ביסורין וצרות חס ושלום בעניות ודחקות ורדיפות וכו' רחמנא לצלן, הוא גם כן בנסיון גדול, כי השם־יתברך שלח עליו הכל לטובה כדי שיזכר על־ידי־זה לשוב אליו, כמו שכתוב (איוב לו, י): "ויאמר כי ישובון מאון" וכו'. אבל מחמת גדל כח הבחירה יש לפעמים, שאדרבא, על־ידי הצרות חס ושלום נתעקם לבו ביותר מהשם־יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ערובין מא:) לענין העניות שמעביר על דעת קונו, וכן מבאר בדברי אדמו"ר ז"ל, שבעת צרה חס ושלום צריכין להתחזק מאד מאד כנגד היצר הרע, מחמת ששרשו נמשך מדינים, עין שם במאמר 'להתחזק בכל פעם כנגד היצר הרע' (בסימן עב).

ועל־כן נאמר ברשעים (משלי כט, ט): "ורגז ושחק ואין נחת". אבל בצדיקים נאמר (תהלים נו, יא): "בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר", כמו שפרש רש"י שם: 'בין שבא עמי במדת הרחמים בין במדת הדין' וכו', אבל על כל פנים האדם יש לו בחירה תמיד וכנ"ל. ובכל דבר ובכל ענין והנהגה שהשם־יתברך מתנהג עמו ומסבב עמו בכל עת - יש בו בחינת (הושע יד, י): "צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" חס ושלום.

ועל־כן דוד כשהיה בעת צרה גדולה כזאת שנתגרש מירושלים וכו', עד שנפל למחין דקטנות כאלו, עד שיש סברא בדברי רבותינו ז"ל (סנהדרין קז.): שעלה על דעתו לעבד עבודה זרה, מכל שכן שלא היה יכל לפתח פיו לסדר תפלתו כראוי. אבל בעצם צדקתו האיר ה' עיניו ושלח בלבו עצה הזאת הנ"ל, שהתחיל להסתכל על הטובות שהשם־יתברך גמל עמו מעודו, עד שחפש ומצא שגם בעצם הצרה הגדולה הזאת נמצא בה גם כן כמה הרחבות, כי הפך הדבר בדעתו לטובה מה שבנו רודף אחריו, מה שלכאורה היא צרה כפולה ומכפלת מה שהרודף הוא בנו, רחמנא לצלן, אך הוא הפך הדבר לטובה ואמר: 'סתם ברא מרחם על אבא' (ברכות ז:), וגם מצא הרחבה בתוך צרתו, מה שראה תכסיסו קימת שהסנהדרין וכו', אוחזים עמו וכו'.

ועל כל אלו הטובות שחפש ומצא מה שהשם־יתברך גומל עמו אפלו בתוך הצרה, כמו שמבאר רבנו ז"ל על פסוק (תהלים ד, ב): "בצר הרחבת לי" וכו', מלבד מה שהשם־יתברך גמל עמו טובות מעודו על כל אלה, התחיל לומר מזמור לדוד - ורצה לזמר ולהודות להשם־יתברך על כל הטובות האלה, ותכף שהתחיל לזמר ולהודות להשם־יתברך על הטובות, תכף נתרחב לבו ודעתו, ואז דיקא נפתח פיו והתחיל להתפלל ולצעק כראוי: ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי וכו'. וגם כל המזמור הולך בדרך זה, שאף־על־פי שרבו צריו ורבים קמים עליו עד ש רבים אומרים וכו', שאין לו תקוה חס ושלום מחמת עון דבת שבע, אבל אף־על־פי־כן: ואתה ה' מגן בעדי וכו'. וכן בדרך זה הולכים רב המזמורים שבתהלים, שמודה להשם־יתברך על העבר וצועק על להבא, ובתוך דברי צעקתו ותחנתו חוזר ומודה וצועק, פוק עין ותשכח בכמה מזמורים שהולכים על דרך זה. ועל־כן נקרא ספרו בשם 'תהלים' - שהוא לשון תהלה והודאה, אף־על־פי שרב דבריו הם צעקות גדולות ותחנות ובקשות, ואך כל צעקותיו תחנותיו היו דיקא בדרך מזמור והודאה ותהלה ושיר ונגון וכו' בכל העשר לשונות של זמרה, הינו כנ"ל, שבכל הצרות נתן לבו להודות על העבר, ואז היה יכל לצעק להבא, בבחינת מודה על העבר וצועק לעתיד לבא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נד.):