# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/574/64/9/

וכל זה הוא בחינת חנכה כנ"ל. כי הנס של חנכה היה בימי בית שני - כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך וכו', ורצו לבטל עבודת הבית־המקדש, והשם־יתברך ברחמיו המרבים עמד לנו בעת צרותינו ועשה עמנו נסים נוראים ונפלאים על־ידי מתתיהו ובניו הכהנים, עד שנצחו היונים והחזירו עבודת בית־המקדש למקומו בנס נפלא ונורא שהיה בנרות המנורה, שדלק השמן המעט שמונה ימים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת כא:). הינו כי כל ימי הבית שני לא היתה גאלה שלמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר שמות ט:), הינו כי עקר ימי הבית שני לא היה רק בבחינת "ורוח תשימו בין עדר ובין עדר", שפעל יעקב אבינו שיהיה תמיד רוח והרחבה בין צרה לצרה, בין גלות לגלות, כדי שיהיה כח להתחזק ולסבל מרירות הגלות כנ"ל. והקלפה של מלכות יון הרשעה ראתה והבינה זאת, שהבית הזה לא יתקים ויחרב בודאי, רק שהוא הרחבה ורוח בין גלות לגלות כדי שיוכלו ישראל להתקים כנ"ל, על־כן רצתה להתגבר על ישראל ולהחריב תכף עבודת בית־המקדש ולכבש ישראל תחת ידם חס ושלום, כדי שיהיה הגלות והצרות תכופות ומחברות יחד חס ושלום, כדי שלא יוכלו ישראל להתקים חס ושלום.

ועל־כן נקראת 'מלכות יון', לשון טיט היון, בחינת (תהלים סט, ג): "ביון מצולה ואין מעמד", שהוא בחינת צרה ארכה ותכופה, כמו הגלות הזה הארך והמר מאד, שעל זה צעק דוד המלך עליו השלום: "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד", לגדל אריכת מרירת הגלות. ומלכות יון הרשעה רצו להתגבר על ישראל לכבשם תכף חס ושלום, שיתחיל הגלות אז חס ושלום, כדי שלא יוכלו ישראל להתקים.

ובאמת בודאי אם היה נחרב עבודת בית־המקדש אז, והיה מתחיל הגלות, אז בודאי היה קשה להתקים, כי עכשו עקר קיום שלנו באריכות הגלות הזה הוא רק על־ידי ההרחבות שעשה השם־יתברך עמנו עד הנה כנ"ל, על־כן חמל השם־יתברך על עמו והפר מחשבות שונאינו והפך הדבר מהפך אל הפך, כי לא די שנפלו היונים מפלה גדולה ובית חשמונאי כבשו המלוכה, ונתקימו ישראל בגדלתם ובעבודת בית־המקדש כמה שנים, אף גם עשה לנו נס גדול ונורא כזה בנרות המנורה, שעל־ידי־זה קבעו שמונת ימי חנכה אלו, ועשו לנו יום טוב חדש, והמשיכו אור ותקון נורא כזה בעולם, שעל־ידי ימי חנכה הקדושים יהיה לנו כח תמיד להמשיך עלינו הדרך הקדוש הזה של תודה והודאה. שבכל הצרות שאנו סובלים בגלות הארך הזה בכלל ובפרט - נוכל להחיות את עצמנו על־ידי שנזכר נפלאותיו עד הנה, ונודה ונשבח אותו תמיד, בבחינת 'מודה על העבר' וכו', שזהו בחינת חנכה כנ"ל, שזאת הבחינה אנו זוכים על־ידי ימי חנכה שנקבעו אז, על־ידי גדל הנס של נרות המנורה, כנ"ל.

ועל־כן נקרא 'חנכה', לשון 'חנוך', בחינת חנכת הבית־המקדש, כי לא די שלא החריבו עבודת בית־המקדש, אף גם זכינו על־ידי תקף הנסים להמשיך תקון כזה - לעשות חנכה בכל שנה ושנה, דהינו שאנו זוכין בתוך תקף הגלות הזה להתחיל גם עתה לחנך הבית־המקדש, כי בזה שאנו עושין בימי הגלות חנכה שהם ימי הודאה, דהינו שאנו מודים ומשבחים אותו יתברך על גדל הנסים שעשה עמנו עד הנה, שהיה לנו כח להתקים עד הנה, ואנו בטוחים על־ידי־זה, כאשר עד הנה עזרונו רחמיו - כן ישמע תפלותינו וצעקתנו תמיד עד אשר יגאלנו גאלה שלמה ויבנה בית מקדשנו, על־ידי־זה בעצמו אנו ממשיכין בחינת בנין בית־המקדש. כי עקר הגאלה ובנין בית־המקדש יהיה על־ידי־זה, על־ידי תפלותינו וצעקתנו כידוע [וכמו שכתב רבנו ז"ל (בסימן ב) על מאמר רבה בר בר חנה "כד חם גבה אתהפיך" וכו']. וכל צעקותינו ותפלותנו שאנו מתחזקים עדין לצעק ולהתפלל להשם־יתברך הוא רק על־ידי בחינת חנכה, על־ידי בחינת תודה כנ"ל, על־ידי שאנו מודים על העבר וכו' כנ"ל. נמצא, שגם עכשו אנו מחנכים את הבית־המקדש בחנכה, כי עקר בנין בית־המקדש במהרה בימינו, יהיה על־ידי־זה, על־ידי שזכינו לבחינת תודה והודאה גם עתה בתקף הגלות, שזהו בחינת חנכה, כנ"ל.

וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שעקר החנוך לעבודת הבורא יתברך הוא על־ידי בחינה זאת - בחינת תודה והודאה שהיא בחינת חנכה, כי לפי מה שעובר על כל אחד ואחד, כפי מה שיודע בנפשו רבוי היסורים והצרות מתאות היצר הרע ומהפרנסה וכו' וכו', רחמנא לצלן, מעתה בודאי היה קשה להתקים עד שיזכה לגאלה שלמה, דהינו שיהיה איש כשר כראוי שזהו בחינת גאלה שלמה. ועל־כן באמת כמה וכמה התחילו ונפלו, ויש שהאריכו בעבודתם ימים ושנים אבל אחר־כך לא יכלו לסבל מרירות הכבדות של הבעל דבר, ונפלו כל אחד כמו שנפלו רחמנא לצלן. אבל מי שחפץ באמת לאמתו לחוס על חייו, עקר קיומו על־ידי בחינה הנ"ל, שבכל מה שעובר עליו, יהיה איך שיהיה, אפלו אם רואה שהוא בעצמו החיב מאד במעשיו שאינם טובים וכו', אף־על־פי־כן אין אדם, אפלו הגרוע שבגרועים, שאין הקדוש־ברוך־הוא גומל עמו חסדים נפלאים בכל יום, כמו שתקנו לנו לומר בכל יום: נודה לך וכו' על נסיך שבכל יום וכו' ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וכו', ובודאי דברי רבותינו ז"ל כנים ואמתיים, וצריכין אנחנו כלנו להאמין בזה מאד, שבודאי השם־יתברך עושה עם כל אחד ואחד נסים ונפלאות וטובות בכל יום ובכל עת ושעה, ואם ירצה להסתכל - יראה הרבה בעיניו ויזכר את עצמו היטב כמה מעלות טובות למקום עליו.

וכבר אמרנו כמה פעמים, שכל מה שזכה האדם לאיזה מצוה ולאיזה נקדה טובה - בודאי אינו נאבד לעולם. ועל זה תקנו לנו לומר בנשמת: אלו פינו מלא שירה וכו', כי אין כל העולם כלו עם כל תאותיו ויסוריו והבליו, כדאי כנגד נקדה אחת של מצוה אחת שכל אחד מישראל זוכה בכל יום. וצריך להרגיל את עצמו, שבכל מה שיעבר עליו, יהיה איך שיהיה, יזכיר את עצמו בכל עת הטובות והנפלאות שעשה השם־יתברך עמו עד הנה. ועל־ידי־זה יתחזק לצעק ולהתפלל להשם־יתברך תמיד, בבחינת 'מודה על העבר וצועק לעתיד לבא', ועל־ידי־זה יזכה סוף כל סוף לגאלה שלמה - לשוב להשם־יתברך באמת, שזהו בחינת חנכה, כנ"ל.

ועל־כן נקרא חנכה, כי על־ידי בחינה זאת דיקא מתחנכין בעבודת ה' כנ"ל, כי כל הטוב שהאדם עושה בימי קטנותו, דהינו כל זמן שאינו זוכה לדעת שלם לעבודת השם־יתברך כראוי, שאז אפלו אם הוא גדול בשנים נקרא קטן מחמת קטנות הדעת. וכל העבודה שבימים אלו, אף־על־פי שאין לה שלמות גמור, אף־על־פי־כן היא טובה ויקרה מאד אצל השם־יתברך, כי כל העבודה הזאת היא בחינת חנוך ממש, כמו שמחנכין את הקטן שיאמר איזה ברכה ויהיה לבוש בציצית וכו', וכל שאר עניני חנוך הקטנים שהוא מצוה גדולה מאד. אף־על־פי שהקטן עושה אחר־כך מעשה נערות וקטנות, אף־על־פי־כן כל תנועה ותנועה שהוא צית את אביו - יקר מאד בעיני אביו ובעיני השם־יתברך, מחמת שעל־ידי־זה הוא מתחנך בעבודת השם־יתברך. כמו כן הוא ממש אפלו באדם גדול, כל זמן שאינו זוכה לשלמות הראוי, אפלו אם הוא רחוק כמו שהוא רחוק, אף־על־פי־כן כל נקדה ותנועה של הקדשה יקרה מאד, כי הוא בחינת חנוך. ועקר החנוך על־ידי ההודאה על העבר שעל־ידי־זה מתחזק לצעק להבא כנ"ל. ועל־כן נקרא 'חנכה', וכנ"ל: