# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/581/61/

על־פי מה שכתוב במאמר "האי מאן" וכו' (בסימן כט) שצריך לשמר הבגדים מאד, כי הם בחינת מלכות, עין שם:

ועקר תקון הבגדים הוא על־ידי תקון כלליות הגידין, שהוא תקון הברית, שעל ידו נתרומם הדעת. ומשם נמשך לבנונית לתקן הבגדים, עין שם:

ושעטנז הוא פגם הדעת, כי הוא בחינת דעת דסטרא אחרא, כי צמר ופשתים הם שני הפכים, בחינת קין והבל, כי הבל הביא מבכורות צאנו שהוא בחינת צמר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י שיר השירים ו, ו): 'האיל הזה כלו קדוש, צמרה לתכלת' וכו'. וקין הביא פשתים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא בראשית ט). כי צמר הוא בחינת 'חסדים', בחינת לשון של זהורית המלבין עונות, כמו שמבאר שם, כמו שכתוב (ישעיה א, יח): "אם יהיו חטאיכם וכו' כצמר יהיו", ופשתים הוא בחינת 'גבורות', כמו שכתוב (יחזקאל ט, ב): "וגבריאל לבש בדים". ועל־כן אי אפשר לצמר ופשתים להתחבר יחדו כי אם על־ידי האדם, אבל בלא זה אין להם שום חבור, כי האדם הוא בחינת דעת שהוא מחבר שני הפכים יחד, כמבאר בדברי רבנו נרו יאיר כמה פעמים (סימנים טו, פט תנינא). ועל־כן אין אסור של כלאים כי אם בלבישה, אבל מתר לעשותן ולקימם, כי אף שתופרם ביחד ומחברן, אין להם שום חבור עדין ואין להם כח לינק מהקדשה, כי אם כשלובשן האדם, שאזי הם יונקים מהקדשה ונתחברים על־ידי האדם, שהוא בחינת דעת, שהוא מחבר שני הפכים יחד כנ"ל.

וכל הדברים שבעולם הם מערבים טוב ורע, ויש בהם אחיזת הסטרא אחרא, ובפרט בהבגדים, ששם הם נאחזין ביותר, כידוע. ועל־כן כשמתחברין כלאי בגדים, דהינו צמר ופשתים שלא במקום מצוה, אזי אדרבא, נעשה מזה דעת דסטרא אחרא, כי הסטרא אחרא נאחזת שם כנ"ל. וזה עקר פגם הבגדים מהפך אל הפך, כי תקון הבגדים על־ידי הדעת דקדשה, וכלאי בגדים הם ההפך ממש, דהינו בחינת דעת דסטרא אחרא כנ"ל.

ועל־כן במקום מצוה, דהינו כלאים בציצית מתר, ואדרבא, עקר מצות ציצית היה על־פי הרב על־ידי כלאים, בזמן שהיה תכלת כדמשמע בפוסקים (בית יוסף סימן ט). כי כשנתחברין שני הפכים, דהינו צמר ופשתים במקום מצוה, אזי נעשה מזה דעת דקדשה, שהוא תקון הבגדים כנ"ל. ועקר על־ידי התכלת כמבאר היטב לעיל בהלכות ציצית (הלכה א), עין שם.

ועל־כן נקרא אסור כלאי בגדים 'שעטנז', כי פגם הבגדים הוא פגם הדבור, כמבאר היטב במאמר הנ"ל, עין שם. ושעטנז הוא בחינת פגם הדבור, כי הם בחינת האותיות שנפלו ונשברו. ועל־כן צריכין תקון, כידוע. והוא בחינת 'דבור שאינו נשמע' המבאר שם בתחלת המאמר, כי זה הוא בחינת האותיות הנפולין הנ"ל שהם שעטנז וכו' כנ"ל, כי עקר השבירה היתה על־ידי שלא קבלו אור האזן כמו שאיתא בעץ חיים (שער ח', פרק ב). וזהו בחינת 'דבור שאינו נשמע', דהינו שלא קבל אור האזן שאינו נקרא דבור כלל, כי הוא בחינת אותיות שבורין כנ"ל, וזה בחינת שעטנז כנ"ל שזהו בחינת פגם הבגדים כנ"ל. וזה שכתוב בספרים (רקנאטי פרשת תצוה), שמי שלבוש שעטנז אין תפלתו עולה, כי הוא בחינת דבור שאינו נשמע כנ"ל. ועין כל זה בהלכות ציצית, עין שם היטב.

ועל־כ ן גם בציצית, כלי קפסא פטורין מן הציצית, ואין הבגדים חיבין בציצית, כי אם כשלובשן האדם (ארח חיים סימן יט), כי הבגדים בעצמן כל זמן שאין האדם לובשן אין בהם שום חיות וחשיבות, כי הם בבחינת מלכות דלית ליה מגרמא כלום. כי אם כשלובשן האדם, שהוא בחינת הדעת שמאיר בהן ואז נשלמין, ואזי שיך בהם מצוה ועברה שצריך לשמרן מן כלאים כנ"ל. וצריך לעשות בהם ציצית כדי לשמרן, כנ"ל בהלכות ציצית. וזה בחינת (שבת י:): 'מילתא אלבישייהו יקירא', כי עקר יפי וחשיבות הבגדים הוא כשלובשין אותם כנ"ל, ועל־כן קרא הבגדים בלשון 'מילתא' שהוא לשון דבור, כי הבגדים הם בבחינת דבור, כנ"ל:

הלכות שעטנז